<h1>המנהיג הלכ' תפילה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ויעמוד החזן ויאמר קדיש להזכיר קץ הימי', והגאולה לפני התפי', וכן בכל הימי' בחל ובקדיש, כי עקר הקדיש על עניין הגאולה, נוסד במלחמת מלך המשיח עם גוג מלך המגוג, וזהו יתגדל ויתקדש כדכתי' רבא באותיות ברא שיהא רבא שמו אשר ברא העולמי', שנ' כי ביה יי' צור עולמי', אל תקרי צור אלא צר העולמי', והעולם הזה נברא בה"א, והעולם הבא ביו"ד, פי' חכמים בפ' הקומץ רבה ובתנחומ' ובבראשי' רבה ובאין דורשי' ירושלם, ובפרק ר' אליעזר, ויתבאר לפנינו בע"ה בתפי'. יהא שמיה רבא מברך שיהא שמו שלם, שנ' כי יד על כס יה, נשבע בשמו ובכסאו שלא יהא שמי וכסאי שלם עד שינקום נקמת עשו, שנ' האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה, ויי' לעולם ישב כונן למשפט כסאו, הרי השם והכסא שלם. ועל כן הוא מסויים תושבחתא וניחמת', לפי מה שאמ' בריש ברכות שבשעה שישרא' עונין אמן יהא שמיה רב', בת קול מנהמת כיונה ואומ' אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי וגומ', על כן צריך להתנחם בעגלא בקריב, כי רננת רשעי' מקרוב, אריבועי רשיעיי דשיצי בעגלא. ושמעתי שלכך מנהג לומר בארמית לפי שאין מלאכי השרת מכירי' בלשון ארמי זולתי שלשת הממוני' על ישראל והמליצים ושרים מיכאל גבריאל רפאל, וכד אמ' בסנהדרי' בא גבריאל ולימדו שבעים לשונות, ואת שאינן ממונין ומקטרגי' יתקנאו בשליח ציבור המזכיר את הקץ ויבהילוהו, ועוד יתקנאו בזה שישמעו שאנו מקדשי' את ה' יותר מהן, ע"כ מנהג זה סדר קדושה לתרגם. [ויש עוד טעם אחר בקדיש לפי שעולי גלות בבל היה עקר לשונם בארמית כרוב הענינים שבתלמוד שהיו מדברים בלשון ארמית שהיו מבינים יותר מלשון הקדש, ובקדיש שיש בו הזכרת קץ הימין וצריכין כל ישראל לענות אותו בכונה על כן תקנוהו כך, ובסדר קדושה יש טעם אחר כדי להאריך בקדוש שמו של הקב"ה ובמלכותו, ומטעם זה נהגו בפרובינצא וצרפת לתרגם האפטרות של פסח וחג העצרת להאריך ולהרבות הנסים של גאולת מצרים ולעצרת לכבוד מתן תורה, זה טעם הנראה בעיני יותר]. ובשעה שאומ' החזן בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן, יענו הציבור אחריו ובקול רם אמן יהא שמיה רבא מברך, על שם שנ' גדלו ליי' איתי, על כן אין ראוי להקדים לחזן. ושנו חכמי' כל העונה אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כחו מובטח לו שהוא בן העולם הבא, פי' בכל כחו, כוונתו מדה אחרי שמכוין לבו לקץ הימי' יזכה בו, והרוצה לעשות מצווה מן המובחר לא לימא אמן יהא שמיה רבה, והדר מברך אלא בלי הפסק. מה שנהגו בספר' שעונין אמנין בקדיש, ובעל הכל יתגדל דשבת, אין זה אמן יתומה, כמו שיש מפרשי' על שם שאין בו הזכרת השם אלא אמן יתומ' בירושל' מפ' בפ' אלו דברי' ולא לחינם תקנום בקדיש רבותי' שבבבל, וכן מצינו בירמיה אמן כן יעשה יי', וא"ר יוסי ב"ר חנינא אמן יש בו האמנת דברי', ואנו מבקשי' מה' שיתקיימו הדברי' שיהא שמיה רבא ויחיש הגאולה, וכן ירמיה אמרו אחר דבר רצוי, וכן נכון לומ' אמנין בקדישי' ועל הכל יתגדל, ועל הרחמי' דברכת המזון, ומנהג תורה היא ומאבות, ואין מנהג זה לא בצרפת ולא בפרובינצי', וישר בעיניי מנהג ספרד, אב"ן. ואני ראיתי חכמי' וחסידי' שהיו מתפללין בייחוד, והיו אומ' בעניין קדיש אגדת לריש' ברכות ואגדת משנה שלשה שאכלו לעניין ברכו, ומעומד אגדת גיד הנשה לעניין קדושה ויאמ' שלחני כי עלה וכו', ויש אומרי' מדרשי' אחרי' והכל לפי העניין וכולם מתכווני' לשם מצווה ליחד את ה' בכל עניין ועניין.
וכת' רב נחשון ז"ל שיש בקדיש ד' כריעות שלחובה, יתגדל ויתקדש שמיה רבא, כורע, בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן יהא שמיה רבא מברך, כורע, לעלם ולעלמי עלמייא, ויתברך שמיה דקדשה בריך הוא, כורע, ויתעלה ויתהדר ויתקלס שמיה דקודש' בריך הוא, כורע, אבל בעושה שלו' כורע כריעה של רשות. והד' כריעות כנגד ד' שמות שבפסוק זה כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי, ומנח' טהור' כי גדול שמי בגוי' אמ' יי' צבאות. וכת' רב עמרם שיש מקומו' שאין אומ' יתקלס, לא מפני שהוא לשון גנאי כמו וקלסה לכל הארצות, ויתקלסו בך כי יש בו גם מלשון שבח והוא במלכי' יתקלס, אלא שיש בקדיש ז' ענייני שבח כנגד ז' רקיעי' זולתו. ויש אומרי' כיון שמפסיקי' באמן יהא שמיה רבה וכו' ויתברך צריך לומר ויתקלס. וכן נראה שאין צריך לומר שלא להכרי' בשבח ברוך הוא, אך ויתהלל יתכן יותר שאינו מוכרע. אב"ן.
בברכו' ר"ש ב"ג אומ' משום ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה וכל יום ויום מרובה קללתו משלחבירו, שנ' בבקר תאמר מי יתן ערב, הי בוקר אילימ' דלמחר מי ידע מאי הוי אלא בקר מחליף שעבר אלא על מה מיקיים אקדושה דסדרא ואאמן יהא שמיה רבא מברך דאגדתא, שנ' ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל. ויראה לי טעם לדבר לפי שסדר קדושה מדבר מביאת הגואל ותחיית המתים ועל רוח הקדש ותורה, וכן הקדיש מדבר מן הקץ שנ' והתגדלתי והתקדשתי הלא כתי' לעיל, דאגדתא על שם ניחמתא דאגדתא ריש ברכו' שמנהמת בת קול כיונה וגומ', ושלום. אב"ן.
<h2>דף ד:</h2>
יי' שפתי תפתח שתיקנו חכמי' היא נטילת רשות ופתיח' התפיל' ואין הפסק דהווייא תפי' אריכת'. והאומ' בסוף אמת ויציב בגלל אבות תושיע בני' ותביא גאולה לבני בניה' בא"י גאל ישראל טועה הוא שלא תיקנוהו חכמי', וכל המשנה ממטבע שטבעו רז"ל בברכו' לא יצא ידי חובתו.
בא לו להתפלל ילך שלש פסיעות להראות לפני' משלש מחנות, מחנה ישראל מחנה לויה, מחנה שכינה. ואמרי' בתלמוד בבלי המתפלל צריך להשוות רגליו, פליגון בה תרין אמוראי, חד אמ' ככהני' דכתי' לא תעלה במעלות על מזבחי, שלא להפסיע פסיעה גסה, שהיו מהלכי' עקב בצד גודל, וחד אמ' כמלאכי' דכתי' ורגליהם רגל ישרה ותרגומו רגלין מכווני', למדנו ג' פסיעות מהאי קרא ג' רגלים.
תהלה לדוד. כל האומ' תהילה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, [ופי' רבנו שמואל מרומרוג לאו שיהא בעבור דבר זה בן העולם הבא אם הם מעשיו מקולקלים, אך רוצה לומ' המדקדק בכל עסקיו ועניניו שגם בזה מדקדק בידוע שהוא ירא אלהים וסר מרע ובטוח בזה שהוא בן העולם הבא, ופי' בתלמוד משום] דאית ביה תרי ענייני שבח למקו' באלפא בית' ואית ביה פותח את ידיך ובאשרי תמימי דרך לית ביה אלא חדא, ובהלל הגדול ליכא אלא חדא. ושמעתי קצת שכל פסוקי אל"ף בי"ת באמצע הפסוק אחרי האתנחתא מתחילין בוי"ו חוץ מב' פסוקי' וסימ' חק אל, חנון ורחום יי' ארך אפיים, קרוב יי' לכל קוראיו לכל וכו'. וזה שהוסיפו בסוף ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם, להודיע שהוא בן העולם הבא, וזהו מעתה ועד עולם. ועוד לשלשולי הללויה להללויה דכולהו פרשייתא עד כל הנשמה תהלל יה סוף פירקא הללויה וריש פירקא הללויה, והללויה דבתר תהלת יי' ידבר פי ריש פירקא הללויה והוסיפו ואנחנו נברך יה לסייומי בהללויה. ובצרפ' הוסיפו עוד פסוק שלפני זה בהלל המצרי כך לא המתי' יהללויה ולא כל יורדי דומה ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה, שלא יראה כמוציא עצמו מכלל, ויברך כל בשר כמו אלה ברכב ואלה בסוסי', ואנחנו, וכן בדוד אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בא אליך בשם יי' צבאו'. אב"ן.
<h2>דף ח.</h2>
והבא לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללין, ימהר להתפלל עמהן שאין תפילתו שלאדם נשמעת אלא עם הציבור, ויקצר במזמורים ויברך הברכות שלפני ברוך שאמר, ויקרא וישנה וידרוש לשליש ימיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד, ומדרש חלופי התלמוד, וברוך שאמר. והודו ליי' קראו בשמו הכתו' בדברי הימים, ואמ' דוד ע"ה בהביאו את ארון ברית האלהים מקרית יערים עיר דוד, והיו אומ' אותו על הקרבן דבר יום ביומו בזמן הבית. [אך בסדר עולם רבא אומ' כי היו חולקין אותו לשנים מחציתו בבקר ומחציתו בערב, מתחלתו עד שירו ליי' כל הארץ היו אומ' על תמיד של שחר, ומכאן ואילך על תמיד של בין הערבים]. ותהילה לדוד לפי שאמרו דוד, וכל האומרו מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ועשרה הלולים לפי שאמרו בשבת פרק כל כתבי הקודש, אמ' ר' יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, והן הן פסוקי דזמרה. ועל זה נהגו כל ישרא' לכפול פסוק האחרון להראות כגומ' את ההלל, שכן דרך בסיום הפרשיות, וכן אמרו לכפול מאודך בהלל המצרי, ויתבאר לפנינו בהלכות פסח בעה"י. ושירת הים זכר ליציאת מצרי' שכן אנו מזכירי' אותו בשבתו' וימים טובים, בקדוש ובתפילה, כדכתי' למען תזכור את יום צאתך וגומ'. [ואמרי' בספרי אני יי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וגו', בפרשת ציצית, למה מזכירין יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה, משל לה"ד למלך שנשבה בנו אהובו וכשפדאו לא פדאו לשם בן אלא לשם עבד כשיגזור עליו ולא יהא מקבל אומ' לו עבדי אתה, כיון שנכנס למדינה א"ל חלוץ לי מנעלי נטול לפני כלים, והולך לבית המרחץ התחיל הבן מנתק, הוציא עליו שטר ואמ' לו עבדי אתה, כך כשפדה הקב"ה את זרע אברהם לא פדאם לשם בנים אלא לשם עבדים שכשיגזור עליהם ולא יהו מקבלין יאמ' להם עבדי אתם, כיון שיצאו למדבר התחיל וגזר עליהם מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות כגון שבת ועריות ציצית ותפלין התחילו ישראל היו מנתקין אמ' להם עבדי אתם על תנאי עבדות פדיתי אתכם על תנאי שאני גוזר עליכם ואתם מקימין].
והמתפלל צריך שיכנס לבית הכנסת שיעור שני פתחי', שנ' לשמור מזוזות פתחיי, בפסח שני מן האגוף ולפנים כלפני' מן האגוף ולחוץ כלחוץ, ואמרי' עלה אמ' רב וכן לתפילה, ופליגא דר' יהושע בן לוי דאמ' מחיצה שלברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביה' שבשמים, ואע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ור' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יהושע בן לוי, וכיון דרב במקום ר' יוחנן ליתא כ"ש דליתא במקו' ר' יהושע בן לוי, הכא קיימא לן כרב דמן האגוף ולחוץ כלחוץ לעניין התפי', דתנן בעירובי' פ' כל גגות העיר החצר שנפרצה במילואה לחצר גדולה והיו ט' בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפי', ט' בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפי', צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, צבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאי' ידי חובתן שהרי הוא מופלג מהן ואינו עמהן במקו' אחד, מפני שיש לגדולה פסין מכאן ומכאן, והרי היא כמופלגת מן הקטנה, ואין הקטנה מופלגת מן הגדול' אלא הרי היא כקרן זוית שלה, הא למדת כי לולי בעבו' שהקטנה נדחקת נדחת אצל הגדולה, [לא] היו מצטרפי' לעולם, והיינו כרב לא כר' יהושע בן לוי למבין. אב"ן.
<h2>דף ט:</h2>
וצריך לקרות את שמע בעונתה (דיבעי) דתני מאימתי קורין את שמע בשחרין וכו' אחרי' אומ' כדי שיעמוד חבירו ברחוק ד' אמות ויכירהו וכו' והלכה כאחרי', ואומ' אביי לתפי' כאחרי' לק"ש כוותיקי', דא"ר יוחנן וותיקין היו גומרי' אותה עם הנץ החמה, שנ' יראוך עם שמש, וכדי שיסמוך גאולה לתפי' ונמצא מתפלל ביום, ומ"מ אין אדם יכול לכוין בהנץ החמה, על כן מצוה לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיתפלל ביום, ואביי אמ' לתפילי' כאחרי', אע"ג דקיימא לן דלילה זמן תפילי' אין להניחן לכתחי' לאחר שקיעת החמה, והטעם יתבאר לפנינו בתפילי' בעה"ו. אב"ן.
וכל הסומך גאולה לתפי' אותו היום אינו ניזוק, ואמרי' בירושל', ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה ג' תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה, שנ' וסמך ושחט, תכף לנטילת ידים ברכה, שנ' שאו ידיכם קודש וברכו את יי', תכף לגאולה תפילה, שנ' יהיו לרצון אמ' פי והגיון לבי לפני' יי' צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך יי' ביום צרה, וא"ר יוסי בר' אבן כל מי שתוכף לסמיכה שחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן, לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה, לגאולה תפילה אין השטן מקטרג כל אותו היום, א"ר אמי כל מי שאינו תוכף גאולה לתפי' למה דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק וכו', ונר' דתכף לנטילת ידים ברכה דתלמוד דידן לאו בכלל תכף לנטילת ידים ברכה איתא דההיא דירושל' מהמוציא ודבבלי מברכת הזן כדמוכח בפ' כיצד מברכי', מעתה צריך תכיפה לשניהן. אב"ן.
<h2>דף י:</h2>
ואע"פ שאמ' אל יעמוד אדם במקו' גבוה ויתפלל. שנ' ממעמקי' קראתיך יי', מנהג טוב בכל ספרד שהחזן עובר לפני התיבה להשמיע לרבי' ולהוציא את מי שאינו בקי, שאלמלי כן לא ישמעו מרוב הקהל המתאספי' שם, ויש לסמוך בתלמוד למנהגם בסוכה פ' החליל באלכסנדרי' שלמצרי' ובימה שלעץ באמצע, וחזן הכנסת עומד עליה, וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודרי', אך בירושלמ' אינו כן דאמ' עמד אחד לקרות בתורה היה ממנה מניף בסודרי' והן עונין אמן על כל ברכה. למדנו מזה שאין לעשות כן בתפי' ולא בדבר שהשליח צבור מוציאן ידי חובתן, שצריך העונה אמן לשמוע הברכה, ואז יצא ידי חובתו, שאילמלא כן היה אמן יתומה ולא יצא, דבפ' אלו דברי' ירושל' אי זו היא אמן יתומה ר' הונא אומ' כהדין דמיחייב למיברכה ועני ולא ידע על מה עני. מ"מ למדנו שהחזן היה עומד בבימה כדי להשמיע לרוב הקהל, גם היה צריך להניף הלה בסודרי' שלא היו שומעי' ברכת התורה מן הקוראין בעבור קול הקהל שהיו שם, וכן בתפי' יכול להיות על הבימה ולהשמי' לרוב הקהל גם מכאן למדנו שצריך אדם לברך על התורה בקול רם שעל ידי שלא היו שומעין אותה ע"י רוב הקהל היה הלה מניף בסודרין. אב"ן. ובסיום התפילה יפסע ג' פסיעות לצאת לו מג' מחנות, וליטול רשות, ונותן שלו' לשמאלו תחילה כלפי ימינו שלהקב"ה העומד לנגדו, שנ' שויתי יי' לנגדי תמיד, ובמקום שכלו ג' פסיעותיו צריך לעמוד, ואם חזר למקומו מיד דומה לכלב ששב על קיאו כן איש שונה באיולתו, פי' כי סופו מוכיח על תחילתו שלא לשם תפילה הפסיע בתחילה ג' פסיעות לפניו אחרי שכשהתפלל חוזר לו לפניו מיד, שלא לשם תפילה. ואין לו לחזור עד שיתחיל החזן באבות, וי"א עד קדושה שיפסיע ג' פסיעות לפניו. אב"ן.
והקורא את שמע בעונתה נוטל שכר יותר מהקורא בתורה, דתנן ר' אליעזר אומ' עד הנץ החמה, ר' יהושע אומ' עד ג' שעות שכן דרך בני מלכי' לעמוד בג' (מקומות) שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, מכלל דקורא בעונתה עדיפה מהקור' בתורה, ולא הפסיד בברכו', ויברך לפניה ולאחריה, אע"ג דקרי ליה בתר שתי שעות ולכתחילה לא בעי' למעבד הכי, ומאן דקרי ליה לכתחי' לבתר שתי שעות דלא אניס מתקרי פושע דלא שרי לאיתעכובי אלא בשבתו' וימי' טובי', ותענית צבור דמשתהו עד דמכנפין צבורא, או בני בי רב דייתבי וגרסי וממשיך גירסייהו דאי לא מעכבי ממנעי רבי' מק"ש ותפי' וכוותיקי' מלתא דלא שכיחא ולא מצי כולי עלמא לכווני כוותיקי', כך כתב רב עמרם, ומ"מ זמן ק"ש עד סוף ג' שעות דר' יהושע דאמ' עד ג' שעות עד ועד בכלל, ותנן הכי בבחירתא עדות על תמיד שלשחר שקרב בד' שעות, ובירושל' הלכה כר' יהושע בשוכח, ר' הונא אומ' הלכה פליגין בה תרי אמוראי, חד אמ' בשוכח ומותיב לה חברוהי ויש הלכה בשוכח בתמיה ברם כך הלכה, ולמה אמרו בשוכח ולקרותה בעונתה, פ' לפני ג' שעות שלא יאחר, וחצות לילה אקום להודות לך, שאמ' דוד ע"ה, זהו שאמ' קדמו עיניי באשמורות לשאר מלכי' הישנים עד סוף שתי שעות ביום דאי עד ג' שעות עד ולא עד בכלל, אלא עד סוף שתים מלכי בית דוד ומלכי ישרא' הישני' עד שתי שעות מביום, מתי יקראוהו הא עבר זמן דלא למקרי על כרחין ג' שעות עד סוף ג' שעות ר"ל שית דלליא ותרתי דביממא הא תמנייא והשעה השלישי' היו מתעסק' ללבוש ולנעול ולרחוץ ולהכון לקראת האל'. אב"ן.
וכל המחמי' על עצמו לקרותו מעומד אף כב"ש לא יאות עביד דאמרי' בערב כל אדם יטו ויקראו, בבוקר יעמדו שנ' בשכבך ובקומך כל שכן דלא כב"ה דאמרי' כל אדם קורי' כדרכן, וכבר יצת' בת קול דהלכה כב"ה בריש עירובי', ובפרק הזהב דלית הלכת' כב"ש אלא בו' מקומות. א' בפ' ואילו דברי' בברכו' ב"ש אומ' מכבדי' את הבית ואמרי' התם בכוליה פירקי' הלכת' כב"ה בר מיהא דהלכת' כב"ש. ובסוף פירקין דמי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומ' יחזור למקומו ויברך, וב"ה אומ' יברך במקו' שנז' והלכת' כב"ש, ומהנהו תרי תלמידי דחד אהדר למקום שאכל ושכח ארנקי, ומדרבה בר בר חנה, ועדיפא מתרווייהו דפת הוויא לה מדברי' הטעוני' ברכה לאחריהן במקומן בע"פ. ותליתאה בסוכה פ' ראשו' אמ' שמואל בר רב יצחק אמ' רב הונא הלכ' סוכה צריכה שתהא מחזקת רובו ושלחנו, א"ל רב אבא כמאן כב"ש אלא כמאן איכא דאמרי א"ל ר' אבא דא"ל מני ב"ש היא ולא תזוז מינה, ופליגי בתרתי בסוכה גדולה ובקטנה המחזקת ראשו ורובו ושלחנו דב"ש פוסלי' וב"ה מכשירי' והלכה כב"ש. ותרתי במנחות פ' התכלת כמה חוטין הוא נותן, ב"ש אומ' ארבעה וב"ה אומ' שלשה, וכמה תהא משולשת [ארבע והלכה כב"ש בתרתי. מדפסיק רב פפא הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת]. ותו סדין בציצית, ב"ש פוטרי' וב"ה מתירי' והלכת' כב"ה, ואע"ג דתנן הלכת' כב"ה אין למדין הלכה מפי משנה ולא מפי תלמוד, וקיימ' לן בהא כב"ש דבפ' במה מדליקי' מעשה בר' [יהודה בר' אלעאי כך היה בכל ע"ש היו מביאין לו עריבה מלאה מים חמים ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף בסדינין המצויירין ודומה למלאך יי' צבאות] והיו תלמיד' מחפין כסותן ואמ' להם בניי לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרי' וב"ה וכו' והלכה כב"ה, ואינהו סבור גזירה משום כסות לילה, פי' והוי כלאים משום שלא במקומה מצוה. ולר' אושעיא דתני בפ' אילו (מציאו') דברי' איפכא ב"ש לב"ה אינן אלא חמש וארבע בעדויות שהיא בחירתא שחזרו ב"ה להורות כב"ש. ואמרינ' בברכו' עשה כב"ש חייב מיתה, דתנן א"ר טרפון אני הייתי מהלך בדרך והיטיתי לקרות כב"ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטי', א"ל כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה, דאמרי' עומדי' וקורי' יושבין וקורין, דעומדי' אין צריכי' לישב ויושבי' אין צריכי' לעמוד אלא כי אורחייהו וכל מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא כדאי' בראש ברכו', אם כן מאן דמשני מדברי ב"ה נקר' עבריין.
<h2>דף יא.</h2>
ותכף לגאל ישראל לעמוד בתפי' מתוך דברי תורה, דתנן בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. ירושל' סימון ב"ר שמואל בר נחמני על שם והגית בו יומם ולילה, ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' יהושע בן לוי שנ' שבע ביום הללתיך, ר' נחמן בשם ר' מונא כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו מקיים והגית בו יומם ולילה.
והווי"ן שאומ' באמת ויציב ונכון וקיים וכן כולם, שמעתי בימי חרפי בלוניל כי על מעשה הווי"ן לעמודי' חשדוהו ישרא' למשה רבינו ע"ה ובאו הווי"ן לפני המקום להוציאו מן החשד על כן תיקנום בזה. וזהו בידך אפקיד רוחי שאנו מפקידי' לו את נשמתינו בכל לילה ומאמיני' בו להשיבה אילינו וזהו בשחר אמת ויציב, (יציבא מילתא דברו אמת וקיים להושיב הפקדון אילינו וזהו בשחר אמת ויציב) יציבא מילתא דברו אמת וקיים להשיב הפקדון אילינו. וחותם גאל ישרא' דאמרי' בע"פ בק"ש והלילא גאל ישראל מה שהיה כבר היה בתפי' גואל ישראל דרחמי נינהו. ובירושל' מצאתי וצריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרי' ומלכות שמי' וקריע' הים ומכת בכורי' וצור ישראל וגואלו. אב"ן. ויש נוהגין לומ' צור ישראל קומה לעזרת ישר' ופדה כנואמך יהודה וישראל בא"י גאל ישראל, ושמעתי כנגד חמשה ישראל הכתובי' בפסוק אחד בפר' בהעלות' ונזכרי' חמשה פעמי' כנגד חמשה חומשי תורה בשביל ישרא' לפני הקב"ה. אב"ן.
אע"פ ששנינו ובערב מברך שתים לפניה ושתי' לאחריה, הוסיפו אנשי מערב המקראו' שהן שבחו שלהקב"ה ויש בהן י"ט אזכרו' כנגד תפי' לחש, וקבעו בהן ברכת המולך ולהודיע כי תפי' ערבי' רשות לא חשו להסמיך בהו לתפילה. ורבי' שמואל מ"כ לא היה חותם בה באזכרת ה' להודיע שאינה ברכה וכדתנן ובערב מברך שתים לאחריה ושתים לפניה, ויליף לברכות ק"ש שחרית וערבי' מדכתי' שבע ביום הללתיך, לכן עליהן אין להוסיף ומהן אין לגרוע. ויש מקומות שאומ' פיטום הקטורת בבוקר ובערב שכך היתה מצוותו, ומתחי' בפרש' הקטורת, ויאמר יי' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, פיטום הקטורת כול', אך השיר לא יתכן לאומרו אלא בבוקר שלא היתה מצותו אלא בבוקר על הקרבן, והנם השירים כתובי' בסוף מסכ' תמיד. ואמ' רב שר שלו' שמותר לאדם ליפול על פניו ואף בצבור אחר תפי' ערבית כעל תפי' המנחה וכן מנהג בבל חוץ מערבי שבתו' וערבי י"ט. אך לא נהגו העם כ"א במנחה שהיא עת רצון והיא חובה. אב"ן.
ואף על פי שאמ' שאסור לספר בין ישתבח ליוצר אור, ואסור לעשות צרכיו עד שיתפל', בד"א לצרכי יחיד, אבל לצרכי ציבור או לצרך הבא להתפרנס מן הציבור לפסוק לו בצדקה אין אסור בדברי', כי בצרכי הציבור יש לחוש שמא יתאחר הדבר ויבוא לידי הפסק הפסד ותקלה, וכדאמר' בירושלם דפ' אין עומדי' ר' יהודה אומר העוסק בצרכי ציבור כעסוק בדברי תורה, ובתוספ' דברכות פ"ק א"ר יהודה, פעם אחת הייתי מהלך אחר ר' עקיבא ואחר ר' אלעזר בן עזריה והגיע זמן קרית שמע וכמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שהם היו עסוקין בצרכי ציבור קריתי ושניתי, ואחר כך התחי' הם וכבר נראתה חמה על ראשי ההרים. החתן וכל העוסק' במצווה פטורין מק"ש ומתפילה שנ' בשבתך בביתך, פרט לעוסק במצוות, ובלכתך בדרך, פרט לחתני'. ובפ' שני תנא כותבי ספרי' תפילין ומזוזות מפסיקי' לק"ש ואין מפסיקי' לתפילה, ר' אומ' כשם שאין מפסיקי' לתפי' כך אין מפסיקי' לק"ש, ר' חנינא בן עקשיה אומ' כשם שמפסיקי' לק"ש כך מפסיקי' לתפילה, א"ר אלעזר ב"ר צדוק כשהיה ר"ג ובית דינו ביבנה היינו עוסקי' בצרכי ציבור ולא היינו מפסיקי' שלא להסיע מליבן. ובסוכה פ' הישן שלוחי מצוה פטורי' מן הסוכה משום דכתי' בשבתך בביתיך פרט לעסוק במצווה. ובפ"ק דמועד קטן לעניין תלמוד תורה, יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה שמבטלין תלמוד תורה לעשות מצוה, ואיתימ' בירושל' דריש מס' פאה ובגמ' דמאימתי קורי' ירושלמי במגילת סתרי' שלרבי' ניסים גאון ז"ל.
<h2>דף יא:</h2>
וכתב רב עמרם כי לפני הישיבה שאין דרך בני אדם לספר אחר ישתבח אומ' ברכו ואין צריך לומ' קדיש. ומ"מ נהגו העם לאומ' אף בשאינן מספרי' להזכי' גאולת קץ הימי' לפני התפי' שגם זה הוא כסודר השבח. אב"ן. וזה דבר פשוט כי אחרי שאמ' החזן קדיש וברכו כאילו התחיל ביוצר אור הוא ואין לספר אף לצרכי רבי', ולהוציא מאותן המקומות בספרד שצועקי' על חביריהם בציבור בזה, ואחרי כן מתחיל החזן והוא רחום יכפר עון שהרי מפסיקין בין סדור השבח לתפי' לצורכי יחיד, ואחר כך אומ' ברכו ולא יתכן. אב"ן. ומתחילין ביוצר אור ובורא חושך כך שנו חכמי' צריך להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. בשחרית פתח במערי' ערבי' וסיים ביוצר המאורות, ובערבית פתח ביוצר אור וחתם במערי' ערבי' יצא, בערבי' פתח במערי' ערבי' וסיים ביוצר המאורות בשחרית פתח ביוצר אור וחתם במערי' ערבי' לא יצא דהכל הולך אחר החיתום. והאלפ' בית' שנהגו ביוצר אור לחול ולשבת וי"ט נרא' להודיע כי לא נתקיימו שמים וארץ ותולדותיהם זולתי על פי התורה שנקרא' ראשית דרכו, ובשביל ישרא' שנקראו ראשית תבואת' ברא את הכל. והאלפ' בית' הוא יסוד התורה וכתי' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמי' וארץ לא שמתי. אב"ן. [וכן אומ' בפ"א דע"ז מאי דכתי' ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין את התורה מוטב ואם לאו יחזירם לתוהו ובהו וזהו שכתו' ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה ולבסוף שקטה וזהו פי' יום הששי ההא לידיעה שהיו תלויים ועומדין עד יום ו' בסיון שיקבלו ישראל את התורה].
בשפה ברורה ובנעימה, לאל הברוך נעימות יתנו כך ראוי לומר ביחיד שלא להזכי' קדוש וברוך, וכן כת' רב נטרונאי ז"ל. וי"א כך עוני' באימה ואומ' ביראה קדוש וברוך, לאל ברוך וגומ', ולא יתכן. ואותם בני אדם שאומ' קדושה מיושב ביחיד, אע"פ שבמס' סופרי' הוא אומ' קדושה מיושב מפני שנרא' כסודר השבח שהמלאכי' אומ' אבל נקדישך ונעריצך שאין נראה כסודר אין אומ' בפחות מעשרה, אין נכון, שהרי בתלמוד שנינו דכל דבר שבקדוש' לא יהא פחות מעשרה, וגם בסדר קדוש' יש מונעין לאומרו ביחיד ויתבאר הכל לפני' בעה"ו אחרי תפי' השחר. בחתימ' יוצר המאורות ויש מקומות שאומ' לעושה אורי' גדולים, ואור חדש בציון תכין כדבר שנ' קומי אורי כי בא אורך, ובדברי קודשך כתו' לאמר אל יי' ויאר לנו, בא"י יוצר המאורו', ולא יתכן לחתום על אור העתי' כ"א על אור הבריאה דאמרי' בערבי פסחי' שצריך לסמוך בחתימ' מעין פתיחה ומעין חתימה, ולכך צריך לומר אחר המקראו' והתקין מאורות לשמוח עולם. וי"א ותקן מאורות לשמוח עולם בא"י יוצר המאורות, וכן כתב רב סעדיה גאון ז"ל ורב נטרונאי ז"ל. אב"ן. אהבת עולם שחרית וערבי' דהא איפליגו בהא דשמואל אמ' רבה, ורבנן אמרי אהבת עולם ותנייא כוותיהו, וכן הוא אומ' אהבת עולם אהבתיך, ויחיד ורבי' הלכה כרבי' וההוא דהשכי' לקרו' וכו' שכבר נפטר באהבה רבה שמואל היא דאמ' לה דהוא מריה דשמעתא וסוגייא כרבנן, ואם ר"ל אהבת עולם רבה אהבתנו הרשות בידו. אבל מה שאמ' רב שר שלו' ז"ל דמנהג שלהם באהבה רבה בשחר, ובערבית אהבת עולם לצאת ידי שתיהן ליתא כדאמרי'. אב"ן. וכן כתב רב אלפסי ז"ל. ורחמיך וחסדיך אל יעזבו נצח סלה ועד, כך מנהג צרפת ופרובינצ', ובספרד נצח סלה לעד, ויש לי סמך לומר ועד דאמ' בכיצד מעברי' ר' אליעזר בן יעקב אומ' כל מקום שנ' נצח סלה ועד אין הפסק, נצח כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף סלה כאשר שמענו כן ראינו, ועד יי' ימלוך לעולם ועד, אבל לעד יש לו הפסק, על כן יתכן לומ' ועד. אב"ן. הבוחר בעמו ישרא' באהבה, לפי המדרש שמצווה שמור מצוות' וחיה, א"ל הקב"ה שמור לי את שלי ואני אשמור את שלך, [וכן מצאתי בערוך בע' מאה כנגד רמ"ח איברים שבאדם המפורשים בראש מסכת אהלות רמ"ח תבות שבק"ש שמשמרות רמ"ח אברים שבאדם, בילמדנו פרשת כי אם שמור תשמרנו שמור מצותי וחיה ולפי זה המדרש] נ"ל שצריך לענות אמן, אל מלך נאמן שמע ישרא' וגומ' ברוך שם וגומ' לפי שנאמן אל מלך נאמן שמע וברוך שם לכולהו פרשיות תלתא, שמע, והיה אם שמו', פרש' ציצית יש בו רמ"ח תיבות רמז לרמ"ח איברים שבאדם. ופתרון הדבר כך, שמור את רמ"ח תיבות לאומר' ולקבל עליך עול מלכות שמים ועול מצוות וציצית לזכרון תרי"ג מצות ואשמור את איבריך, נאמ' כי אמת ישלים המניין. אב"ן. וראייה לדבר שנמצא במקצת סדורים כך. המברך רשאי לענות אמן אחר ברכותיו זולתי בה' מקומות, בשחר בהבוחר, בערב באוהב, גאל ישראל בשחר, והמולך בערב, ובונה ירושלם דברכת המזון, אך בסוף מגיל' בתוספ' אינו כן, הפורס על שמע והמברך על המצוות ועל הפירו' לא יענה אמן אחר עצמו ואם יענה הרי זה בור. ובגמ' דילן ליכא אלא אחר בונה ירושלם דמזון. ולעניין גאל ישרא' דשחרי' דבעינן מסמך גאולה אולי הוי הפסק. ובירושל' תני הפורס על שמ' והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטי' בנביא והמברך על אחת מכל מצו' האמורו' בתורה לא יענה אחר עצמו אמן, ואם ענה הרי זה בור, ואית תנא דתני הרי זה חכם, אמ' רב חסדא מאן דתני הרי זה בור אחר כל ברכה וברכה, ומאן דתני הרי זה חכם בעונה בסוף. ועל זה יש לסמוך שכל ברכה שהיא בסוף כבונה ירושל' סוף ברכו' שלש דאוריית', וישתבח ויהללוך דחתימת ההלל ושים שלום יענה אמן אחר עצמו, אבל בהבוחר ואוהב עמו ישרא' אין לענות אחר עצמו אמן. ואעפ"כ נהגו לענות בהבוחר ואוהב מטעם שאמרנו, וגם בגאל ישראל בכל ספרד, ואין למדין מן הכללות אף במקום שנ' חוץ זולתי התוספ' החולקת על זה, ואולי אמת הוא מן המניין ולא יצטרך לענות אמן באוהב. אב"ן, וגם אחר גאל ישרא' יש לומ' שהוא כעונה בסוף, שהרי באבות פותח בברוך ואין לה דין ברכה הסמוכ' לחברתה, ואע"פ דבעי למסמך גאולה לתפי' כדאמ' בירושל'. אב"ן.
אקב"ו לעסוק בדברי תורה, כך קיבלתי מרבותי' בצרפת ובפורובי', ובתלמוד וביסוד העמרמי על דברי תורה וכן מנהג ספרד. וכן נראה לי דעל דברי תורה כולל עסק הלימוד ועשיית המצוות וישר. אב"ן. ואמרי' התם בפ' מאימתי אמ' רב יהודה אמ' שמואל השכים לקרות קודם שקרא ק"ש צריך לברך, לאחר ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. וכן למשנה ולתלמוד ולמדרש צריך לברך דאמ' רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנוייא בספרא דבי רב וקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין, מאי מברך על דברי תורה, ור' יוחנן אמ' הערב נא ורב המנונא אמ' אשר בחר בנו, ואמ' רב ספרא זו המעולה שבברכות הילכך נימרינהו לכולהו. יש ספרי' שכתו' בהם ר' יוחנן מסיים בה הכי מאריך הברכות, וחדא ברכה הווייא דאין לומ' הערב נא ברכה הסמוכה היא שהרי את שלפניה מטבע קצר בברכות הראשונות לחתנים, ועוד שאינה חותמת בברוך, ואיך תפטור את הבא אחריה מפתיחת ברוך, וצא ולמד מברכת אבות ויוצר אור וכן כולם. אב"ן. הערב נא, בא"י המלמד תורה לעמו ישראל, כך קיבלתי בצרפת, אך בספרד חותמין בא"י למדיני חוקיך, וכן היא בתלמוד פרק הרואה. ואשר בחר בנו וכו', אחרי שרוב פעמי' אינה סמוכה לחבירתה פותחת בה בברוך אע"פ שהיא מטבע קצר כברכת המצוות והפירות, כיון שיש בה שני ענייני' שבחר בנו לסגולתו ונתן לנו את תורתו. והחותם למדיני חוקיך לאו יאות עביד, דוד ע"ה בלשון בקשה ותחנון אמרו אתה יי' הברוך למדיני חוקיך, ולא בלשון ברכה והודאה. אב"ן.
אם השכים לקרות בתורה לפני עמוד השחר יברך הברכות, אבל קרבנות לא יאמר שלא היו מקריבי' הכהני' קרבנות אלא ביום, שנ' ביום צותו להקריב את קרבניהם ואין קיום קריית הקרבנות אלא בזמן עשייתן. אב"ן. אשר בחר בנו, יאר, וישא, כך מנהג צרפת וכמה מקומות בספרד פרשת צו. וקיבלתי מרבותיי בצרפ' מפני שיש בברכת כהני' ס' אותיות, כנגד ס' מסכתות שבתלמוד, וכדי להזכיר ברכתן שלישראל לפני התמידין. אב"ן. ואמרי' בקדושי' פ"ק, לעולם ישלש אדם ימותיו שליש במקרא פרשת תמידין, שליש במשנה אי זהו מקומן שלזבחי', שליש בתלמוד ר' ישמעאל דהוא חלופי התלמוד בריית' דת"כ, ואילו שלשתן מן הקרבנו' על שם ונשלמה פרי' שפתי', ולכך מי שדוחקת שעתו מלעסוק בתורה ישלש ימותיו באילו ודיי לו, על כן לא יתכן לנהוג כמנהג קצת ספרד, ואני החזרתי הדבר ליושנו לאומרן בכל יום. אב"ן.
ועל שאמר לאחר שקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה, מצ' בירושלם א"ר אבהו והוא ששנה על אתר, פי' מיד מצאת', שמעי' מיהא שאם הפסיק ולא שנה על אתר צריך לברך ברכת התורה על כל פעם שהפסיק וחזר ללמוד, כיוצא בו שנינו על משנה דפ' הרואה על הרעמי' אומ' ברוך שכחו מלא עולם, ירושלמי אין בטורדין דיו לפעם אחת ביום ואין במפסיקין מברך על כל פעם ופעם, וכדתנייא הנכנס לחנותו שלבשם וישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת נכנס ויצא ונכנס ויצא כל היום כולו מברך על כל פעם ופעם נמצא שכשישב שם כל היום כולו והוא מריח כל פעם ופעם אינו מברך אלא אחת, הכא נמי כשלומד כל היום דיי לו בפעם אחת לברך ברכ' התור', ואינו פוסק מלמודו, וחוזר ולומד ומברך על כל פעם ופעם מההיא דירושל'. אב"ן. ואע"פ שבבית הכנסת על אתר קורי' בתור' ומברכי' לפניה ולאחריה, אע"פ שכבר נפטר באהבה רבה, זהו בתורה העשויה כהלכה וכדת שהיא מעובדת לשמה, ותפורה בגידין ובתורת קרייה מדכתי' וילכו שלשת ימי' במד' ולא מצא' מים, ומתקנת עזרא ואילך לקרות בתורה שני וחמישי ושבת שלא יהו ג' ימי' בלא תורה וקריית התורה היא כמצוות תפילין וציצית ושאר המצות שהיא גוף המצווה, ולא בתורת שינון ולימוד דההיא הלכתה, ויתבאר לפנינו בעה"ו. הערב נא י"א וכו' ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי כל עמך בית ישרא' וגומ', כך קיבלתי מרבותי בצרפת, כדאמ' ב"ב מציע' פ' השוכר את הפועלים כל מי שהוא תלמי' חכם ובנו תלמי' חכם ובן בנו תלמי' חכם שוב אין תורה פוסק מזרעו, שנ' לא ימושו מפיך ומפי זרע' ומפי זרע זרעך אמ' יי' מעתה ועד עולם, אמ' יי' אני ערב בדבר זה.
<h2>דף יב.</h2>
ובירושל' דפ' היה קורא בתורה אם לא ברך לפני ק"ש לא הפסיד בברכו' שאחריה דברכות אין מעכבות זו את זו, וכן היא תמן בתלמוד בבלי והוא הדין לכל המצוות בין לשחיט' בין לכסוי ושאר מצות דברכותי' אינן מעכבות אם לא בירך לא הפסיד מן המצווה כלום. והר"מ במז"ל כת' אם לא בירך בשחיטה וכסוי הדם כשר אלא שחסר מצוה. אב"ן.
ברכו' ירושל', בק"ש נאמרו עשרת הדברות, והיינו דכתי' וזכרתם את כל מצוות יי', אנכי יי' אלהיך, שמע ישראל יי' אלהינו, לא יהיה לך אלהי' אחרי', יי' אחד ולא אחר, לא תשא את שם, ואהבת את יי' אלהיך, וכל מאן דמרחם למלכא לא משתבע בשמיה לשקרא, זכור את יום השבת, וזכרתם את כל מצות יי', ושבת שקולה כנגד כל המצות, כבד את אביך ואת אימך, הה"ד למען ירבו ימיכ', וכל מאן דמייקר אבוהי ואימיה יהיבנא ליה אריכו' ימי', לא תרצח הה"ד ואבדתם מהרה, דאמרי' אינשי כל דקטיל יתקטל, לא תנאף הה"ד ולא תתורו אחרי לבבכ' ואחרי עיניכ', היינו דאמ' שקורץ בעיניו ורומז לעשות עבירה, לא תגנוב היינו דכתי' ואספת דגניך ולא דגן חבירך, לא תחמוד הה"ד וכתבתם על מזוזות ביתך, ולא על מזוזות בית חבירך, לא תענה ברעך עד שקר הה"ד את יי' אלהיכם, וכל מאן דאסהיד סהדותא דשקרא על חבריה חשיבנא ליה כמאן דמסהיד בי שלא בראתי שמי' וארץ. למדנו מזה שצריך אדם לקרות ג' פרשיות בכוונת הלב הבא לעשות מצוה מן המובחר, וכאילו קרא עשרת הדברות, ודכותא אמ' בקשו לקבוע עשרת הדברות בק"ש, ומפני מה לא קבעום מפני תרעומת המינין, בסוף פ"ק דברכו' והניחו הדבר וחשבו בליבם כי בכל אלו הג' פרשיו' הם עשרת הדברו' כמו שאומ' בירושל'. אב"ן.
<h2>דף יג.</h2>
והקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו, ואם עושה כן עליו הכתו' אומ' לא אותי קראת יעקב דכתי' ודברת בם, בם יהא כל דבורך, עשה אותם קבע, ואל תעשה אותם עראי. ביסוד העמרמי, ובירושל' לישוי אניש ק"ש כל שעתא כפרוז דוגמא חדתא דהוא פרוז דוגמא חדתא שטר צוואת מלך, ומה הלאתיך ענה בי, מאי הלאיתיך א"ר ברכיה מלך בשר ודם ששלח פרוז דוגמא למדינה מה הם עושין כל בני המדינה מיד עומדי' על רגליה' ופורעי' את ראשיהן וקוראי' אותה ביראה ברתת ובזיעו, אבל הקב"ה ישתבח שמו ויתברך זכרו לעולמי עד אמ' להם לישרא' הדא ק"ש פרוז דוגמ' חדתא דידי הוא ולא הטרחתי עליכ' לקרותה לא עומדי' על רגליכם לקרותה ולא פורעי' את ראשיכם אלא בשבתך בביתך וגומ', ולמדנו מזה שכל אדם קורין כדרכן, ועל זה הקב"ה משתבח שאינו בא בטרחות עמנו, יסוד העמרמי.
<h2>דף יג:</h2>
ולפסוק ראשון דשמע צריך כוונת הלב, דת"ר שמע ישרא' י"א י"א ע"כ צריכה כוונת הלב, דברי ר' מאיר, אמ' רבא הלכת' כר' מאיר. ובירושל' בשם ר' שמואל צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד, אלא אם היה יושב עומד אלא אם היה מהלך עומד. פי' לא יהיה יושב צריך לעמוד, דב"ה אומ' כל אדם קורי' כדרכן אלא שאם היה מהלך יעמוד במקום אחד, אבל אחר על לבבך אינו צריך לעמוד, מ"מ האומני' בטלים ממלאכתן בפ' ראשון דלא לישוי מלכות שמי' עראי ולא משום דבעי כוונה, וכן הקורא ק"ש לא ירמוז בעיניו דלא לישוי למלכות שמי' עראי, רבי' אלפסי ז"ל.
ברוך שם כבוד מלכות', אמ' חכמי' דיעקב אבינו ע"ה כשאמ' הקבצו ושמעו וגו', שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה הימנו שכינה ואמ' דברי' אחרי' אמ' שמא יש פסול בזרעי כאברהם ויצחק אמרו בניו שמע ישר', כשם שאין בליבך אלא אחד כך אין בליבינו אלא אחד, פתח ואמ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, א"ח אע"פ שלא אמרו משה רבינו ע"ה אמרו יעקב התקינו לאומרו בחשאי, משל לבת מלך שהריחה וגו'. ומנהג להגבי' כנפי הטלית להראות הציצית באומ' והיה לכם לציצית וראית' אותו לזיכרון תרי"ג מצות לציצית לשון מציץ מן החרכי', למען תזכרו. ירושל' א"ר צריך להתיז הזי"ן דלא לימא תשכרו, דמשמ' על מנת לקבל שכר, וכן בהלל צריך להתיז הסמ"ך כי לעולם חסדו דלא לימא חדו לשון חידודין חתיכות.
וצריך להאריך באחד, וכל המאריך בו מאריכי' לו ימיו ושנותיו, אמ' רב אשי ובדל"ת, ובלבד שלא יחטוף בחי"ת ולא יאריך באל"ף כי אם להמליכו בשש היסודות. ירושל' לא יאריך באל"ף שלא יראה כאומ' אי אחד, חס ושלו'. אב"ן.
<h2>דף טו.</h2>
וכת' רב עמרם ז"ל וצריך להגבי' קולו להשמי' אזניו, דכתי' שמע, השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך. ובכל לשון יוציא, דכתי' שמע, בכל לשון שאתה שומע, ע"כ. ואע"ג דקיימא לן כרבנן דשמע לכל לשון אתא ולא כר' דמוקים לה להשמי', בראש פרק היה קורא ובפ' אלו נאמרי' בסוטה, ולר' קרייה ככתב', חדא דיחיד ורבי' הלכה כרבי', ועוד תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, ר' יוסי אומ' לא יצא, קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומ' יצא, ר' יהודה אומ' לא יצא, וא"ר יאשי' הלכה כדברי שניהם להקל שאם לא השמי' לאזנו ולא דקדק באותיותיה יצא, ומ"מ מנהג טוב שנהגו בספרד לקרוא בקול רם פסוק ראשון שצריך כוונת הלב, ואם יאמרו בחשאי לא יכוונו כל כך, ונהי דאם לא השמי' לאזנו יצ' דיעבד, אבל לכתחי' צריך להשמי' לאזנו. זהו סברת רב עמרם ז"ל אך הוא סותר דבריו להביא ראייה כדכתי' שמע ודורשו לשני ענייני' ואין מי שסובר שני דרשו' אלו. אב"ן.
<h2>דף טו:</h2>
וצריך (לומ') להפסי' בין תיבה לתיבה, כדתנן בפסחי' פ' מקום שנהגו ו' דברי' עשו אנשי ירחו וגומ', שיהו כורכין את שמע ואומ' שמע ישרא' וגומ' ולא היו מפסיקי' דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' מפסיקין היו אלא שלא היו אומ' ברוך שם וגומ'. ובירושל' שלא היו מפסיקי' בין תיבה לתיבה זעירא, ר' יוסי בשם ר' [אומ'] שלא היו מפסיקי' בין אחד לברוך, ע"כ יסוד העמרמי.
ולמדתם, שיהא למוד תם, שיתן ריוח בין הדביקי', בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, על לבבכם, הכנף פתיל, אתכם מארץ, ולהפסיק בין היום ובין על לבבך, דמשמ' היום על לבבך ולא למחר על לבבך, וכן אתכם היום לאהבה דמשמ' ולא למחר וצריך להפסיק. ירושל' צריך להוציא בפה העיי"ן מאשר נשבע, שלא יהא כה"א חס ושלו'. אב"ן.
והקורא את שמע ונותן ריוח בין הדביקי' מצננין לו גהינם, שנ' בפרש שדי מלכי' בה תשלג בצלמון, פי' בהפרש' אותיות מלכות שדי וקבלת עול מלכות שמי' ועול מצוות זהו קבלת מלכותו.
<h2>דף טז.</h2>
טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באי זה פרק חוזר לפ' ראשון, באמצע הפרק חוזר לתחילת הפרק, בין כתיבה לכתי' חוזר לכתי' ראשונה והוא שלא פתח למען ירבו ימיכם אבל אם פתח חוזר לכתי' (ראשונה) אחרונה, ואין הלכה כשמואל, דאמ' ק"ש דרבנן אלא ק"ש דאורייתא, וספק דקרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא, וספק אמ' אמת ויציב ספק לא אמ' חוזר ואומ'. ובין ויאמ' לאמת ויציב לא יפסיק דכתי' ויי' אלהים אמת, ואין צריך לחזור ולומר אמת.
<h2>דף יז.</h2>
מצאתי אמ' שמואל כל האומ' אחר תפי' אלו ג' דברים עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען משיח צדקך אין תפי' חוזרת ריקם. אב"ן. ומנהגינו לומ' מלכינו אלהינו יחד שמך בעולמך, בנה ביתך, שכלל היכלך, קרב קץ ביאת משיחך, עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען משיח צדקך, עשה למען יחלצון ידידיך, הושיעה ימינך ועניני אלהי נצור, וי"א אלהי עד שלא נוצרתי.
<h2>דף כא.</h2>
והלכת' כר' יוחנן, הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, ומפרש' רבנן הני מילי ביחיד ואדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור, וציבור אף אדעתא דרשות אסור דקיימ' לן תפילו' כנגד תמידי' תיקנו', וכאשר שאין הציבור מביאי' עולת נדבה כך הציבו' אין מתפללין תפי' נדבה, אבל היחיד אין מתפל' תפיל' המוספי' נדבה שאינו מתנדב קרבן מוסף, והא דאמ' רב יהודה אמ' שמואל היה עומד באמצע התפי' ונזכר שכבר התפלל פוסק אף באמצע ברכה, כשהתפלל אדעתא דחובה ושכח שכבר התפלל פוסק שאם גומרה נמצא כמקרי' שני תמידי' בשחר ועובר על בל תוסיף, ור' יוחנן מודה בהא דר' יוחנן לא אמר אלא תפי' נדבה שהן תחנוני' אבל תפי' חובה לא אמ' רב אלפס ז"ל. ואמרו חז"ל שהרי שהתפלל והלך לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש דבר בתפילתו יתפלל, ואם לאו לא יתפלל, ואם מתחיל' לא כיון דעתו ועכשו רוצה להתפלל בכוונה עם הציבו' אין לך חידוש גדול מזה ויכול לחזור ולהתפלל. אב"ן.
<h2>דף כא:</h2>
וכת' רבי' היי ז"ל הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין בלחש יעכב עד שיגמורו, וכשהחזן יפתח בתפילה בקול רם, יפתח בתפי' גם הוא עמו בלחש, ויעשה הקדושה עם הציבור במקומה ואין בזה הפסק וזה שאמ' בברכו' פרק מי שמתו, הנכנס ומצא ציבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עמהן עד שלא יגיע שליח ציבור למודים, זהו כשהתחיל קודם שליח ציבור, אבל אם התחיל עמו יעשה הקדושה במקומה עם הציבור והמודים במקומו ואין בכאן הפסק. למדנו מזה שאין היחיד רשאי לענות קדוש, ולא מודים ולא קדיש באמצע התפילה, ואם ענה, הפסיק, ואין תפי' נשמעת, וכאילו סח סיחות חולין, וגם אין לו לשתוק ולשמוע משום דשומע כעונה, והוא כאילו הפסיק, ועל כן אמ' אם יכול להתחיל ולגמור וכו', וכן כתב רבינו יעקב דשמיעה הוייא הפסקה. וכן כתב רב נטרונא' גאון ז"ל, ויחיד שעומד בתפילה ושמע קדיש וברוך, אסור לו לענות ואפי' לשתוק, אך סודר את תפילתו ולא יאזין לדבר אחר כל עיקר. ומכאן תשובה למה שפי' ר"ש ע"ה בסוכה בפ' לולב וערבה שמע ולא ענה יצא, למדנו מזה שהמתפלל בעוד שהשליח ציבור אומ' קדוש או מודים, או קדיש שישתוק וישמע, ושומע כעונה, ואחר כך יגמור תפילתו. אב"ן. אך לא בעת תפילה שומע כעונה מבלי הפסק, כמו שאמ' בסוף ר"ה, למה שליח ציבור עומד לפני התיבה, להוציא את מי שאינו בקי, וכיון ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, צריכי' הן בכל התפילה מתחילתה ועד תכליתה לשמוע ולענות אמן אחר הברכות ושלא להפסיק כלל, ולפסוע ג' פסיעות לפני' בתחילה ולאחרי' בתכליתה, אך החזן כשהוא מתפלל בלחש אינו רשאי להשמי' קולו אלא להסדיר את התפי' לבני אדם שאינ' יודעי' לסדרה כתקנה, משום דכתי' וקולה לא ישמע, עד שישמיעם בקול רם אחר תפילתו, כך כתבו רבי' שרירא ורבי' היי בנו ז"ל.
ומנהג פרובינצ' בני אדם המתאחרי' לבוא בבית הכנסת, וכבר התפללו הכל יעמד אחד שלא התפלל ויוציאם ידי חובתן כחזן, אע"פ שכבר יצאו כולן חוץ מאילו. ובצרפ' אף אם התפלל ואינו מחוייב בדבר יפרוס להם על שמע לומ' קדיש וברכו, ויפתח ביוצר אור וקדושה עד יוצר המאורות, וידלג ואומ' תפי' לחש בקול רם בעבור קדושה וישלים הכל, ויש אומ' קדיש וברכו ולא עוד וקדושה מעומד ומפסיק, ולא יתכן, כי מאחר שהתחיל עליו לגמור התפי' כי לא נתקנה להפסיק בברכותי' שכבר נסדרו על פי המקראו' כולן. ועוד אמ' אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ויש לו להשלי' כתפי' נדבה. אב"ן. ויש מקומות בצרפ' שגם בעבו' היחיד שלא שמע קדיש וברכו וקדושה מעומד או מיושב יתאספו עשרה ויעבו' אחד מהם לפני התיבה וישמיע בקול רם ויתפלל להוציא' ידי חובתן, אע"פ שכולן יצאו ידי חובתן, וכן המנהג בעבור חתן ואבל, אך במס' סופרי' מצאתי אין לענות קדיש וקדושה עד שיהיו ששה שלא יצאו, שנ' במקהלות ברכו אלהי' וגומ'. [ורבותי' ש[במערב] אומ' אותו [בז'] שנ' בפרוע [פרעות] בישרא' וגומ'] אב"ן. ורבינו יעקב היה אומ' מהאי קרא בחמשה שלא שמעו שאחר חמש התיבו' מזכיר בפסוק ברכו את יי' ר"ש.
וכתב רב צמח דאין לומ' סדר קדושה יחידי דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, ואם הוא תלמיד יעסוק באגדת פ' גיד הנשה בחולין ויאמר שלחני וגומ', ג' כיתות שלמלאכי השרת אומרי' שירה בכל יום, אחת אומר' קדושה וגומ', ואם אינו תלמיד והוא בעל פסוק יעסוק במקראו' הקדושה שרפי' עומדי' ממעל לו וגומ' אבל סדר קדושה זקינים ונביאי' הראשוני' תיקנוה, ואין לו ליחיד להסיג את גבולם דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. ויש מי שאומ' כיוון שהן פסוקי' הרי הוא כקורא בתורה, ויכול היחיד לאומרן ובלבד שיאמר אותן בניגון וניקוד וטעמי' כדרך שהתינוקות קורי' לפני רבן.
ואסור ליחיד לומ' ברכת כהנים בתפילתו כי בצבור נתקנה, לפי שנשיאות כפים אינו אלא בעשרה אומרה שליח צבור. אב"ן. ודברי' שבין בני בבל וארץ ישראל אנשי מזרח שליח צבור מברך ברכ' כהני' בקהל בקול רם, אנשי מערב שליח צבור אומ' ושמו את שמי, אסור להזכיר את ה' אלא א"כ היה כהן, למדנו מזה שאסור ליחיד לקרותו מ"מ כל הגלות הם אנשי מזרח וקורי' אותו כקורא בתורה. אב"ן.
<h2>דף כב.</h2>
דין טבילת בעלי קריין בחולין פ' ראשית הגז אמ' רב אשי האידנא נהוג עלמא כתלתא סאבי כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה, דאמ' בעלי קריין מותרי' בדיברי תורה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, דדברי תורה אין מקבלין טומאה כאש, שנ' הלא כה דברי כאש נאם יי', מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אין מקבלין טומאה. ואמרי' בברכו' פ' מי שמתו, בטלוה לטבילותא כר' יהודה בן בתירא, פי' לתקנת עזרא שתיקן טבילה לבעלי קריין בדברי תורה, והיא אחת מעשר תקנותיו דחשיב להו בסוף פ' מרובה, ואמרי' ליה בטלוה לנטילותא כרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמייא בעידן צלותא, מ"מ אמרי' בפ' היה קורא הני (מילא) מילי דרב חסדא לייט לקרית שמע דזמניה קביע ליה, אינמי שהוא תלמוד תורה, אבל לתפי' בעי אהדורי, ועד כמה עד פרסא, וה"מ לפניו לפני השיירא ההולכת לפניו בדרך, אבל לאחוריו אפי' מיל אינו חוזר, ולטבילותא דבטלוה ה"מ לדברי תורה אבל לתפי' צריך רחיצה בט' קבין, אע"פ שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו, כך כתב רבי' היי ז"ל. ויראה לי מדחזינן דרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמייא לק"ש אבל לתפי' דלא בטלוה וצריך רחיצה בט' קבין, ועוד דאמרי' בברכות שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה, וכל המחמיר בה מאריכי' לו ימיו ושנותי', ועוד דפסיק רבא (כב:) הלכתא בריא המשמש וחולה המשמש מ' סאה, ובריא לאונסו ט' קבין, וחולה לאונסו פטור מכלום. וא"כ איכא ג' מדות אלו בהאי מילתא וצ"ע. ובהלכות רב אלפס ליתא להא. אב"ן. ובתשו' הגאוני' מצאתי וכן בהר"מ במז"ל בספר אהבה בפ' ד' בהלכו' תפי', מנהג פשוט בשנער ובספ' שאין בעלי קריין מתפללי' עד שירחץ כל בשרו במים שנ' הכון לקראת אלהיך ישראל, בד"א בבריא או חולה שבעל אבל חולה שבעל וראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג וצ"ע למה תלה הדבר במנהג, ובעל קרי צריך לרחוץ כל גופו, וצריך חפיפה דכתי' ביה ורחץ במי' את כל בשרו, אבל משמש מיטתו דכתי' ביה ורחצו במים דיי לו לרחוץ ולשפשף מאבנטו ולמטה. ותשובה אחרת בזמן הבית היו טובלין בעלי קריין שלא להכנס במקדש בטומאה, ועכשיו שכולנו טמאי' בטומאת מת חמורה שאין שום טבילה מועלת לה בלא הזאת מי חטאת שלישית ורביעי' אין דין לבעלי קריין ומשמש אלא רחיצה בלבד. והטובל לכבוד שבת וי"ט לא יברך על הטבילה, שאין הטבילה מן התורה אלא לנידה ויולדת, אנשי מזרח אין טובלין לא מקרי ולא מתשמיש המטה, ואנשי מערב אפי' ביום הכיפורי' טובל כדרכו, ואם מבערב ישפשף. כן מצא'.
<h2>דף כד:</h2>
המשמיע קולו בתפי' הרי זה מקטני אמנה, והמגביה קולו בתפי' הרי זה מנביאי השקר, וכשיכול לכוין את ליבו בלחש אבל אם אינו יכול לכוין הרשות בידו, וביחיד אבל בצבור לאו אורח דאתי לאיטרידי צבורא. והרק בתפי' לפניו כאילו רק בפני המלך, אבל יבלעינו באפרקוסותו ובטליתו, ואם הוא אסטנס ירוק לאחריו. ושאר ההלכות הפשוטו' בתלמוד הנם ביסוד העמרמי.
למעלה בק"ש. אסור לאדם להכניס ראשו לפנים מבית הצואר ויקרא את שמע אלא א"כ יש תחת בגדיו דבר שחוצץ בין פיו ובין בשרו כדאי' בפ' שני דברכו'. ובתוספ' לא יכניס את ראשו לתוך קובו ויקרא את שמע, ואם היה אפרקסותו חגורה לו מבפנים הרי זה מותר, ופי' קובו חללא דבי צוארא.
<h2>דף כו.</h2>
תפילת המנחה עד הערב, ר' יהודה אומ' עד פלג המנחה. מנחה גדולה מו' שעות ומחצה ולמעלה מכי ינטו צללי ערב, שכן אם חל ערבי פסחים להיות בערב פסח שבת תמיד נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו. ומנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה, פלג המנחה י"א שעות חסר רביע שעה ורביע עד צאת הכוכבי'. ואמרי' בתפי' השחר [כז.] השתא דלא איתמ' הלכת' לא כרבנן ולא כר' יהודה דעבד כרבנן, והמתפלל תפי' המנחה עד צאת הכוכבי' עבד, ומאן דעבד כר' יהודה והקדים תפי' המנחה לערבית בפלג האחרון לר' יהודה עבד, ובלבד שיקרא ק"ש אחר צאת הכוכבי', דגרסינן בירוש' בריש ברכות ירוש' הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, א"כ למה קורין אותה בבי' הכנסת כדי שיעמוד בתפי' מתוך דברי תורה. עד צאת הכוכבי', ג' כוכבים ב' ספק, והא כתי' עד צאת הכוכבי' אלא מיעוט כוכבי' שנים, קדמייתא לא מתחשב, ירוש' מצאת'. אב"ן. והא דאמ' [כז:] מתפלל אדם שלשבת בערב שבת ואומ' קדושה על הכוס ושלמוצאי שבת בשבת ואומ' הבדלה על הכוס, תפלה בלחוד אבל ק"ש עד צא' הכוכבים, ולאו דווקא שבת ומוצאי שבת אלא בכל הימים שמצלי ערבי' בפלג המנחה כדניחא להו וקיימי כר' יהודה וכל זמן דנפיק זמן תפי' המנחה עייל זמן תפי' ערבי' ודאי איצטריך ליה למימר שבת ומוצאי שבת לפרושי מאי תפי' מצלי. ומ"מ מצוה מן המובחר לתפי' המנחה מחצי האחרון שלשעה שביעית עד חצי האחרון שלשעה עשירית, וזהו מנחה גדולה, ומשם ואילך עד הערב מנחה קטנה לרבנן, ולר' יהודה עד פלג האחרון. ואמרי' בתלמו' לעולם יהא זריז אדם בתפי' המנחה שהרי עשאה הכת' כקטורת שנ' תכון תפי' קטורת לפני' משאת כפי מנחת ערב ואף אליהו ע"ה לא נענה אלא בתפי' המנחה שנ' ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא וגומ'.
תפילת הערב והוא רחום, קיבלתי מרבותי בצרפת לפי שהפושעים הם לוקים בין מנחה לערבית ואומרים על המלקות שלש פעמים והוא רחום, על כן מכריז החזן והוא רחום יכפר עון, ומכאן יש לי תשובה למנהג ספרד שאומרים אותו בשבתות וימי' טובים וכבר הובדלו ממלאכה וכדא"ל רב לר' ירמיה [כז:] וא"ל מי בדלת א"ל לא בדילנא, וכבר קדש היום ואין מלקין אותו עוד. ובצרפ' ובפרובינצ' אין מנהג לאמרו בשבתו' וי"ט, אך לפי מה שמצאת' במדרש [מאי דכתי' צדק ילין בה מעולם לא לן אדם בירושלם ובידו עון הא כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערבים על עבירות היום]. לפי מה דקיימא לן [כו:] דתפילו' כנגד תמידין תיקנום תפי' השחר כנגד שלשחר, ותפי' המנחה כנגד תמיד הערב ותפי' הערב אין להסמיך אותה בקרבן שאין קרבן בלילה שנ' להקרי' את קרבניה', ואסמכוה רבנן כנגד איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב יתעכלו כל הלילה, ואין סמך לדבר על כן מנהג לומ' והוא רחום שאין לנו קרבן לתלות זאת התפי', ובזה הוא נוח ויפה מנהג ספרד וישר הוא בעיניי. אב"ן. [ולא יעיר כל חמתו, כלל מחמתו כמו ולרש אין כל. וי"א טעם אחר למנהג והוא רחום בלילי שבתות לפי שאין לנו קרבן שהבית חרב אלא תפלה והוא רחום יכפר עון].
<h2>דף כו:</h2>
ואישי ישרא' ותפ', י"א אע"פ שאין אנו מקריבי' עכשיו קרבן רוצי' אנו לומ' ואישי ישראל ותפי', שהתפי' כנגד התמידין תיקנום, אך ראיתי במדרש כי מיכאל שר העומד על בני עמינו מקריב נשמתן של צדיקי' במזבח הבנוי למעל' כנגד מזבח שלמטה שנ' ירושל' הבנויה כעיר שחובר' לה יחדיו, כדאי' בשביעי' ובחגיגה פ' אין דורשין שמיכאל מקריב קרבנות בכל יום בעבו' ישראל, וזהו שאנו אומ' ואישי ישראל ותפילת'.
<h2>דף כז:</h2>
וכבר חייבו רבי' היי' ז"ל דאע"ג דקיימא לן דתפי' ערבי' רשות כסתם מתניתי' בתפי' השחר, דתנן תפי' הערב אין לה קבע, ואמ' בגמ' מאי אין לה קבע, אינה קבע כמאן דאמ' תפילת ערבי' רשות וסתם במתני' ומחלוק' בברית' הלכה כסתם מתני'. ועוד דרב אמ' הלכה כדברי האומ' רשות, ושמוא' אמ' הלכה כדברי האומ' חובה, והלכת' כרב באיסורי דכל חובה המוטלת על האדם לבד דיני ממון איסורא הוא. והאי דמצלו לה כל ישרא' לאו משום חובה היא, ואי לא עבדי איכא פורענו', דלעולם רשות היא, ואי לא עביד לא מקבל פורענות, אבל מצוה (דהיא) [דאינה] חובה אי עביד להא אית ליה שכר מצוה, ואי לא עביד לית ליה עון. אבל סוכה וציצית והדומים להם אי עביד מקבל שכר ואי לא עביד אית ליה עון דמצות דחובה נינהו, וכן בק"ש דקרי ליה כוותיקין אית ליה שכר ואי לא לית ליה עון כאילו לא קראו כלל אלא איבד אותו שכר, (והא דתנייא מפני אמרו תפי' הערב לא קראו כלל אלא איבד אותו שכר). והא דתנייא מפני מה אמרו תפיל' הערב אין לה קבע שהרי איברים ופדרים וכו', מאן דאמר רשות תיקנום כנגדם שאין עיקר הקרבן, וגם אם נתעכלו מבערב נתעכלו ואין להסמך בכך, ודאמ' בריש ברכות וכל העובר על דברי חכמי' חייב מיתה, לאפוקי ממאן דאמ' תפי' ערבי' רשות דילמא משום אונס שינה הוא דקאמ' חייב מיתה, או איתא כמאן דאמ' חובה, ודאמ' ר' יוחנן אי זהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפילה שחרי' וערבי' לאו משום דחובה היא אלא לעולם רשות ושכר גדול מיהא אית ליה, ואי משום דדניאל מסר נפשו עלה דזמנין תלתא ביומא הוה מצלי לאו משום דחובה היא דאפי' הכין לא איבעי ליה לממסר נפשיה אלא אתלת ע"ז וג"ע וש"ד אלא רשות היא ובשעת השמד היה, ואפי' לשנויי ערקת מסנא יהרג ואל יעבור ושלו'. ודאמרי' טעה ולא הזכיר שלר"ח בלילה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדישי' את החודש אלא ביום, ואי רשות הוא אף בשבתות וי"ט לא נהדריה, יש לומ' דמקיים מצוה מיהא הוא, כך כת' רבי' נ"ע ולא העתקתי. [מה שנהגו ברוב מקומות פרובינצא וספרד לחתום המולך בכבודו לא יתכן בעיני כי תיבת המולך היא מוכרעת כמו שאמרו חז"ל המולך מהודו ועד כוש שמלך מעצמו ולא מזרע המלוכה היה אלא שנתן ממון רב מאד והמליכוהו עליהם ומדלא כתי' המלך מהודו ועד כוש ואע"פ שמצינו בנביאים המולך במקום שהיה מלך בן מלך מזרע המלוכה לא יתכן לומ' לשון מוכרע כלפי מעלה לכן יתכן לומ' כמנהג צרפת המלך בכבודו שהוא המלך הידוע ית' מקדם העולם ועד תכליתו ית'].
ולאחר שהתחיל שליח ציבור ברכו ויוצר אור ובאים בני אדם לבית הכנס' בשחרית, ולא יאמר להם שליח ציבור ברכו עד אחר התפי', ולא בין גאולה לתפיל' דבעינן תכף לגאולה תפיל', ואין להפסיק. אבל בערבית דקיימא לן תפילת ערבית רשות, וכבר אנו מפסיקין בין גאולה לתפיל' בפסוקי' שתקינו בה אנשי מערב ובהמולך, יכול לומר להם ברכו והוא דענו ברוך ה' המבורך, ומסדר קרי' שמע כתיקנו חכמי' בשתים לפניה ושתים לאחריה, אבל אם לאחר ברכו באים מיד, ולא פתח החזן ביוצר אור והם לא פירסו על שמע, יחזור ויאמ' להם ברכו, ויפרשו על שמע, דהוה ליה סידור השבח לפני התפי', אבל אם קראו ק"ש לא יאמר להם ברכו כלל. בתשובו' הגאוני'.
<h2>דף כח:</h2>
מצאתי בילמדנו בסדר וירא אליו, כך שנו רבותינו בכל יום [מתפלל] אדם י"ח ברכות, א"ר שמואל בר נחמני כנגד י"ח פעמים שהאבות כתובים בתורה, הראשון שבהם ואלהים פקוד יפקוד אתכם וגו' והאחרון ויאמר יי' אליו זאת הארץ וגו' וא"ת הרי הן י"ט שכן [כתיב] אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, אמור מעתה אינו מן המנין [שאין] יעקב עמהן, ור' יוחנן אמ' כנגד י"ח צוויין שבמשכן שהן בסוף ספר ואלה שמות כאשר צוה יי' אל משה י"ח פעמים, ור' סימון אמ' [כנגד] י"ח חוליות שבשדרה, ובשעה שהוא מתפלל צריך שיכרע כדי שית[פקקו] כל חליות שבשדרה שנא' כל עצמותי תאמרנה וגו', ור' שמעון אמ' כנגד י"ח מזמורים שבתהלים עד יענך יי' ביום צרה, כלו' יענך בתפלתך ולכך כתי' בסוף י"ח מזמורים יענך יי' וגו', ור' יהושע בן לוי אמ' כנגד י"ח אזכרות שאמ' דוד במזמור הבו ליי' וגו'. מצאתי במדרש תפלת י"ח ברכות שמתפללין כנגד י"ח ברכות שכתובין לעתיד לבא וראיה מהמקראות, כנגד מגן אברהם, כצפרים עפות כן יגן וגו', כנגד מחיה המתים, יחיו מתיך נבלתי וגו', כנגד האל הקדוש, כי בראותו ילדיו וגו', ועוד והיה הנשאר בציון וגו', כנגד חונן הדעת, כי מלאה הארץ דעה וגו', כנגד הרוצה בתשובה, הנני שב את שבות אהלי יעקב וגו', כנגד חנון המרבה לסלוח, בימים ההם ובעת ההיא נאם יי' יבוקש וגו', כנגד גואל ישראל, כי פדה יי' את יעקב וגאלו וגו', כנגד רופא חולי עמו יש', כי אעלה ארוכה לך וממכותיך וגו', כנגד ברכת השנים, ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו וגו', כנגד תקע בשופר, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו', כנגד השיבה שופטינו, ואשיבה שופטיך כבראשונה, כנגד ברכת המינין, ושבר פושעים וחטאים וגו', כנגד על הצדיקים, ועמך כלם צדיקים וגו', כנגד בונה ירושלם, בונה ירושלם יי' נדחי וגו', כנגד את צמח דוד, שם אצמיח קרן לדוד וגו', ועוד הנה ימים באים נאם יי' והקימותי לדוד וגו', כנגד שמע קולינו, והביאותים אל הר קדשי וגו', כנגד רצה יי' אלהינו, עולותיהם וזבחיהם לרצון וגו', כנגד מודים, קול אומרים הודו וגו', כנגד שים שלום, וישב עמי בנוה שלום, ועוד וכל בניך למודי יי' וגו'.
ירושל' פ' כיצד מברכי' ובתוספ' ר' יהודה אומ' אם שגורה תפי' בפיו סימן יפה לו, ואם לאו סימן רע לו, ר' אומ' כל שרוח הבריות נוחה הימינו רוח המקום נוחה הימינו, כל שרוח עצמו נוחה בשלו סימן יפה לו אין רוח עצמו נוחה בשלו סימ' רע לו, אם כיוונת עצמך בתפי' תבושר שנשמעת תפילתך. כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך שנ' ואברכה מברכיך.
וסידור ברכות י"ח סידורין על פי המקראו' זו אחר זו, וסמך לי"ח ברכות כנגד י"ח אזכרו' שיש במזמור הבו ליי' בני אלים, ומשם אנו רואי' שאומ' אבות וגבורות וקדושות. אבות, הבו ליי' בני אלים, גבורות, הבו ליי' כבוד ועוז, קדושות, הבו ליי' כבוד שמו השתחוו ליי' בהדרת קודש, ובינה אחר קדושה והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישרא' יעריצו, וידעו תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח, ותשובה [אחר] בינה, שנ' השמן לב העם הזה, ובלבבו יבין ושב ורפא לו, ואע"פ שכתו' בו רפואה אחר תשובה, וכתי' הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואי' הגואל משחת חייכי, דגאולה ורפואה אחר סליחה, והאי דכתי' ושב ורפא לו לא רפואה דתחלואי' היא, אלא רפואה דסליחה היא, ושאמ' גאולה בשביעי' ולא אחר רפואה דבשביעית אנו עתידי' להגאל, דאמ' מר בשישית קולות, בשביעי' מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא, ומלחמות אתחלתא דגאולה הויין, ורפואה בשמיני' לפי שניתנה מילה ביום שמיני שצריכי' רפואה, וברכת השנים (בשביעי') [בתשיעי'] כנגד מפקיעי שערים, שנ' שבור זרוע רשע ורע תדרוש רשעו בל תמצא, ודוד בפרש' (שביעי') [תשיעי'] אמרה, וקבוץ גליות אחריה, שנ' ואתם הרי ישרא' ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא, ועל ידי קבוץ גליות נעשה דין ברשעי', שנ' ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וגומ', ואשיבה שופטיך כבראשונה וגומ', ובדין הרשעי' יכלו המינין, שנ' ושבר פושעי' וחטאי' יחדו ועוזבי יי' יכלו, ואז תרוממנה קרנות צדיק, שנ' וכל קרני רשעי' אגדע תרוממנה קרנות צדיק, וכולל גרים עמם שנ' מפני שיבה תקום וסמיך ליה וכי יגור אתך גר בארצך, היכן תרוממנה בירושלי', שנ' שאלו שלו' ירושל' ישליו אוהביך, ומיד בן דוד בא, שנ' ישובו בני ישראל ובקשו את יי' אלהיה' ואת דוד מלכם, וכתי' ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ומיד באת תפילה, שנ' והביאותי' אל הר קדשי ושמחתי' בבית תפילתי ונ' עולותיכ' וזבחיכ' לרצון על מזבחי, באת עבודה באת הודאה, שנ' זובח תודה יכבדנני, וברכת כהנים אחריה, שנ' וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטא' והעולה והשלמי', והודאה חדא מילתא היא, ושים שלו' אחר ברכת כהנים, דכתי' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם וברכת הצור שלו' היא, שנ' יי' עוז לעמו יתן יי' יברך את עמו בשלום. מכאן ואילך אסור לספר בשבחו שלמקום, פי' בקביעו' ברכה, דכתי' מי ימלל גבורות יי' וגומ' ולמי נאה למלל גבורו' יי' למי שיכול להשמיע קול תפילתו, דכתי' לך דומיה תהלה אלהים בציון וגומ'. אבל אם בא לומר אחר תפילתו אפי' כסדר וידוי יום הכיפורי' אומ' ובלא קביעות ברכה, מיכאן תשובה לאומ' אחריה תחנה ותכנס תפילתי לפניך וגומ', בא"י שומע תפילה, שאסור לחתום בשם בהזכרת ה'. אב"ן.
בא"י אלהינו ואלהי [וכו'] אברהם, וזה שאין בה מלכות בהתחלתה כדין כל הברכו' הקודמות לשאר הברכו', לפי שלא להפסיק באלוהות האבות שעל ידיהם נודע טבעו בעולם, שכך אמ' אברהם לאליעזר יי' אלהי השמי' אשר לקחני מבית אבי, כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמי' ולא אלהי הארץ שלא נודע טבעו בעולם, ואשביעך ביי' אלהי השמי' ואלהי הארץ שהרגלתיו בפי [כל] הבריות, ויש מלכות בסוף סמוך לחתימה מלך עוזר ומושיע ומגן, דכל ברכה שאין בה הזכרת ה' ומלכות אינה ברכה, כדפליגי רב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן דבכולי תלמודא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ועוד דתנייא כוותיה ויליף טעמא בברכו' ירושל' פ' הרואה, א"ר תנחומא ואנא אמרית טעמא ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעו' ועד. אב"ן הירחי.
רצה יי' אלהינו. ראיתי בטוליטול ובכל סביבותיה שאין אומ' רצה כ"א במנחת תענית, ולא בשאר מנחו' ומתחילי' באישי ישרא' ותפילתם, וי"ל הטעם כי בשעה שאין הכהני' נושאי' את כפיהן אין לומ' רצה לפי שאנו אומ' בסוטה פ' אלו נאמרי' כל כהן שאינו עולה לדוכן בעבודה שוב אינו עולה וקורא עבודה דעל הקרבנו' כתו' לרצון להם לפני יי' לרצונכ' תזבחו, שצריך שיהא שוחט לדעת הקרבן ולשמו כפי מה שהוא דכל הזבחי' ששחטן שלא לשמן כשרי' אלא שלא עלו לבעליהן לשום חובה, וכשמתחי' החזן רצה הן עולין לדוכן ואומ' ברכתן בלחש, ומנחה שבכל יום אין בה נשיאות כפים משום דשכיחא שכרות זולתי במנחתא דתעניתא דמצלו לה סמוך לשקיע' החמה וכתפילת נעילה היא ויש בה נשיאו' כפים. וכן כתב רבי' סעדיה ז"ל כמנהג ספרד, אך מה שכת' כ"א במנחת תעני' ובמנח' י"ה אע"פ שאין בה נשיאות כפי' אין נוהגין בזה [ב]ספרד כמוהו ולא בצרפת ובפרובי' כי אם בשחרי' ומוסף ונעילה בכפור בשעה שהיו נושאי' את כפיהן, אבל במנחת יום הכיפורי' שלא היו נושאי' כדאמ' בריש פירק' דחסידי בתעני' אין אומ' וכן בדין, אך בפרובינצ' ובצרפ' נהגו לומ' שחרי' וערבי' ומנחה רצה, ולא יתכן בעיניי. אב"ן.
וברכת כהנים ושמו את שמי אין מנהג בצרפ' לאומרו דבפ' אלו נאמרי' בסוטה, ושמו את שמי, שמי המיוחד לי, שמברכי' את העם בשם המפורש, והנה היום הזה אין אנו מברכים בשם המפורש ואנו מבקשי' את ברכתו ואומ' ברכינו בברכה המשולשת בתורה וכו' וכבר אמ' המשולשת ומה לנו להוסיף ולומ' עוד ושמו את שמי, כשם שאין אנו אומ' כה תברכו שניהם לשון צווי, ולא לשון ברכ', כך כת' רשז"ל. אב"ן. ותכף וישם לך שלום, יאמ' שים שלו' דומה לדומה, אבל בספר' ופרובינצ' נהגו לומ' ושמו את שמי, ולא יתכן. שים שלו' וברכנו כולנו כאחד באור פניך על שם המקרא יי' באור פניך יהלכון, ולא מאור פניך. ואותן המקומו' שנהגו לומ' עושה שלום ברכנו כולנו ברוב עוז ושלום בא"י המברך את עמו ישראל בשלו', לא יתכן דמטבע ארוך תיקנוה חכמ' ככל שאר הברכו' שלי"ח והן עושין ממנו מטבע קצר כברכת הפירות והמצות שפתיחת הברכה היא חתימתה, ומשנין ממטבע שתקנו חכמי' בברכות ולא יצאו ידי חובתן. אב"ן.
בא"י מחיה המתים, ועונין אמן, מצאת' במדרש שכל ישראל חותמי' בא"י מחיה המת' ועונין אמן אחר החזן, ועדיין לא ראו תחייתם ומאמינים כשיחיו מתים, וכן בגואל ישראל אע"פ שנגאלו חזרו ונשתעבדו ומאמיני' בו שיגאלו, וכן בונה ירושלם ומאמיני' בו שעתיד לבנותה, הוי אומ' אמונים נוצר ה', פי' המאמי' ועונין אמן נוצר, ועוד מצאתי במדרש פתחו שערי' ויבוא גוי צדיק שומר אמוני' אל תקרי אמוני' אלא שאו' אמנים, ודריש עוד צ'ד'י'ק', צ' אמנים, ד' קדושות, י' דביקים, ק' ברכות. אב"ן.
<h2>דף כט.</h2>
ואשר כתב רב עמרם לשבת וביום השבת, ולר"ח ובראשי חדשיכ', וכן מנהג ספרד ובפרובינצ' וקצת צרפת לא יתכן דהיאך נזכיר קרבן המוספי' לתמיד השחר ובמקומן הן נזכרי' למוספי', וצא ולמד מכל המוספי הרגלים שאינן נזכרי' זולתי בתפי' המוספין בלבד. והרב רבינו הקדוש ור' אליעזר מפר' היה קורא פרש' תרומ' הדשן, שהיא זאת תורת העולה וגומ' עד לא תכבה, לפני פרש' התמידי' לפי שהיה מקרית הגבר לפני הקרבת התמיד שלשחר, וזה מנהג בקצת מקומות בצרפ'.
<h2>דף כט:</h2>
לצאת לדרך, מצא' בירושל' סמך למה שראיתי בני אדם אומ' יי' צבאות עמ' וגומ' יי' צבאות אשרי וגומ', בירושל' פ' אין עומדין להתפלל ר' חזקיה ור' יעקב בר אחא ר' יוסי בשם ר' יוחנן לעולם לא יזוז הפסוק הזה מפיך, יי' צבאו' עמנו, ר' יוסי בר בון בשם ר' יוחנן אמ' וחבריה יי' צבאו' אשרי אדם, ר' חזקיה בשם ר' יוחנן ור' אבהו אומ', ירמיאו"א שתצילינו משעות המתרגשות לבוא בעולם, ר' יוסי בשם ר' אבהו ירמיאו"א שתצילינ' משעות החצופות והמתרגשות לבוא בעולם, נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך. אב"ן.
והוא רחום, שמעתי שיסדוהו ג' זקינים על ספינת גלות ירושל' שהגיעה לממשלת הגמון אחד ויאמ' לבחנם בכבשן האש כחנניה מישאל ועזריה, אם הם מזרע ישרא' ונתן להם זמן ל' יום לסוף הזמן חלם אחד מהן מקרא שכתו' בו תרין כי, ותלתא לא, ולא ידיע מה הוואי, אמרו לו ג' הזקיני' זה הפסוק הוא כי תעבור במים אתך אני, הלא הבטיחך הצור בזה הפסוק, מיד נכנס באש ונחלק לג' חלקי' ונכנסו אליו ג' הזקיני' ויסדו והוא רחום, והשני אנא מלך רחום וחנון, והשלישי אין כמוך רחום וחנון. אב"ן. מצאתי במדרש דרשו ה' בהמצאו, בשני ובחמישי תמצאון אותו להיות קרוב אליכ' אם תדרשהו, שב"ד שלמעלה ושלמטה שווין. ומתקנת עזרא בסוף מרובה שיהיו קורין בתורה בשני ובחמישי, וטעם לשני וחמישי משאר הימי', דניסן שבו יצאו ישרא' ממצרי', חמישי בשבת היה, כדאי' בסדר עולם רבא ובשבת פ' ר' עקיבא, וחדשי הקיץ אחד מלא ואחד חסר ותשרי בשבת ויום הכיפורי' בשני בשבת, ומשה עלה בחמישי לקבל לוחות אחרונות, וירד בשני בשבת ביום הכיפורי' ונ' לו סלחתי כדברך, ולכן הוקם יום מחילה וסליחה לדורות. אב"ן. ונופלין על פניהם בצידם השמאלי' דרך הסיבת שמאל דרך חירות, כי בנפילתו ימחול לו עוונותיו שהוא מתוודה עליהם מלב ומנפש, ולא יתכן, ומצאת' במדרש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקי' בתחינה, למדנו דנפי' אפים על הימנית. אב"ן. אך רב נטרונאי ז"ל כתב הנופל על פניו למעלה מן הקרקע, ואדם חשוב נוטה לצד שמאל ומגביה צד ימין וכן עמא דבר, ולא פורקדן פי' פניו למעלה כדההוא דמיתי מדבר דהמוכר את הספי' ולא פניו למעלה דרב לייט מאן דגני אפרקיד, וכ"ש אמאן דמצלי אלא דמצלי אצלויי, ובפ' הקורא את המגילה עומד רב איקלע לבי תענית צבור קם קרא בספרא פתח בריך חתים לא בריך, נפיל כולי עלמא על אפייהו ורב לא נפיל על אפייהו משום דרצפת אבנים הוה קמיה, וכתי' אבן משכית, או משום דרב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, ולא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים, והא דלא נפל בלא פישוט דלא הוה משנה ממנהגיה, אינמי אדם חשוב שני, דא"ר אלעאי אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ נענה כיהושע, שנ' ויאמר יי' אל יהושע קום לך מזה למה זה אתה נופל על פניך. ובירוש' מפרק לה ביחיד על הצבור אבל על עצמו רשאי לבקש רחמי'. בירושלם פ"ר ישמעאל בע"ז ר' ינאי זעירא בשם אבהתיה כל מאן שאינו כשר כיהושע שאם יפול על פניו יאמ' לו הקב"ה קום לך אל יפול ובלבד יחיד על הצבור, ר' אמי מפקד לאינשי ביתיה כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון, ר' יונה רבע על סיטריה כדר' אמי בבלאי בשם רבנן דתמן לא התירו השתחוויה אלא לתענית צבור ובלבד מן הצד.
למנצח מדבר מן הקץ, והיתה עת צרה ליעקב בסוף דניאל, ישלח עזרך מקדש משיח בן דוד הנקר' ענני ז"ל, אלה ברכב גוג ומגוג, ושם רשעים ירקב, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, ונתחזק והצור יואל, ובא לציון גואל. אב"ן. ואתה קדוש יושב, כמו ותשבו בקדש, מצפה וממתין לתפילת' שלישרא' לפני המלאכי', כרון יחד כוכבי בוקר אלו ישרא', ויריעו כל בני אלהי' אלו המלאכי'. ראיתי מנהג טוב בטוליטול' וסביבותי' לומ' אחר התפי' מזמורים לפי עניין הימים, בחול תפילה לדוד הטה יי' אזנך ענני על שם כי גדול אתה ועושה נפלאו', וכתי' בפתרון הברכו' על ומפליא לעשות, ועוד דכתי' ביה הוריני יי' דרכך, ובר"ח ברכי נפשי את יי' וגומ' דכתי' ביה עשה ירח למועדי' ויצירת בראשית, ובחול המועדי' כאייל תערוג שכתו' בו בקול רינה ותודה המון חוגג, על שם קול ההמון שהיה בירושל' מן החוגגי' שם, ובחנוכה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, שגם אנו קורי' בפרשיו' חנוכת הבית כל ימי חנוכה, ובפורים על איילת השחר, שמדבר מאסתר, כדאי' במגילה נקרא', למה נמשלה אסתר לאיילת, וכן הדעת נוטה לעשות, וכן ישר בעיניי. כהן שלא התפלל ומצא צבור מתפללים מותר לעלות לדוכן או לא. והשיבו לא מצינו דבר שמעכב ברכת כ[הנים] אלא נטילת ידים דאמרי' בסוטה כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו אבל לא מצינו שתפלה מעכבת ויעלה ויברך. ובין כהן אחד או שנים החזן מקרהו שלא יטעה, וכן מנהג פשוט בכל ישראל להקרותן דבר דבר והן עונין אחריו. כל ברכה שהיא כלפי שמיה ... הקב"ה כדכתי' ודוד... נחשתי ויברכני יי' וגו', ויברך יי' את בית עובד אדום ואת [וגו'] ויש מהם לשון שאלת שלום לפרקים, ויברך יעקב את פרעה... המדרש הוא לשון הצלחה ורבוי, ברכו שיעלה נילוס לרגליו.
<h2>דף לא.</h2>
והמתפלל צריך שיכווין את ליבו, אבא שאול אומ' סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך, א"ר יהודה כך היה מנהגו של ר' עקיבא כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני ההשתחוואו' וההכרעות, יכול יתפלל אדם כל היום כבר מפור' ע"י דניאל וזימנין תלתא ביום הוה בריך על ברכוהי ומצלי ומודה קדם אלהיה, יכול משבא דניאל לגולה הוחלה, ת"ל כל קבל די הוה עביד מן קדמת דנא, יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה ת"ל וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושל', ובשלמה כתי' והתפללו דרך ארצם, יכול יהא כוללן כולן בבת אחת, כבר מבואר ע"י דוד ערב ובוקר וצהרי' אשיחה ואהמה, יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל כבר מפו' ע"י שלמה לשמוע אל הרינה ואל התפי'. אמ' רב המנונא הלכת' גברתה איכא למשמ' מהני קראה דחנה, וחנה היא מדבר' על ליבה, מכאן למתפלל שצריך לכוין את ליבו, רק שפתי' נעות מלמד שצריך שיחתוך בשפתי', וקולה לא ישמע מלמד שצריך להתפלל בלחש, ויחשבה עלי לשכורה, מכאן לשכור שאסור להתפלל. והיא מרת נפש, שאין עומדי' להתפלל אלא מתוך כובד ראש, אינמי משום דכת' עבדו את יי' ביראה וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה, ואמרי' בעירובי' פ' הדר אמ' רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפילתו תפילה, שכור אל יתפלל, ואם התפלל תפילתו תועיבה, היכי דמי שתוי והיכי דמי שכור, שתוי שיכול לדבר לפני המלך, שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך.
וראיתי בצרפת בכמה בני אדם שהיו מנשאי' את עצמם בשעת קדושה, ויש לי סמך בספרי' הפנימיי', אמר הקב"ה ברוכי' לי שמי' וארץ ויורדי מרכבה מה אני בשעה שהן מקדישי' אותי ואומ' לפניי קק"ק יי' צבאות וגומ' וילמדו אותם שישאו עיניהם למרום לבית תפילתם וישאו את עצמם ויש לי הנאה בעולמי כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם. אב"ן.
<h2>דף לב.</h2>
אמ' רז"ל בפ' אין עומדין, אמ' ר' חלבו לעולם יסדיר אדם שבחו של מקום, ואחר כך יתפלל, מנלן ממשה, שנ' ואתחנן אל ה', ה' אלהים אתה החלות, אעברה נא ואראה. והמזמורים הן הן סידור השבח, ואמ' ר' יוסי (שבת קיח:) יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום, ומאי נינהו פסוקי דזמרה עד סוף הסדר. על כן אמ' (ל:) חסידי' הראשוני' היו שוהין שעה אחת לפני תפילתן בסדור השבח, שנ' אשרי יושבי ביתיך, ואחר כך עוד יהללוך סלה, לשון ותשבו בקדש, ולכך תיקנו זה הפסוק בתהילה לדוד, ושעה אחת אחר תפי', שנ' אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, וכל כך למה שלא לבוא בשעת תפילה לעסקיו שהיה רגיל בהן, ולא יכוין ליבו בתפילתו.
יש מקומות בצרפת שמתחילין לפני המזמורים ברכו יי' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ויש לי טעם לדבר לספר שבחן של ישראל שנמשלו למלאכי השרת שהקדימו נעשה לנשמע על שם חביבות קבלת התורה והמצות. גם אם צריך לקצר יותר, לא יאמר אחר הברכות כי אם שליש במקר', ויאמ' ברוך שאמר, וידלג הודו ליי' השירה ויאמ' ישתבח שמך, וימהר להתפלל עם הציבור. ואין צריך לומר אחרי התפי' את אותם המזמורי' שדילג שכן תיקנו לפני התפילה לסדר השבח, ומ"מ הרוצה לאומרן אחר התפי' לא יברך לפניהם שכבר נפטר באהבה רבה. ואמרינן בירושלם, א"ר אבהו והוא ששנה על אתר מיד בלא הפסק, ויקראם בניגון ובטעמי' המיוסדי' שיהא כקורא בתורה ולא כסודר השבח.
ברוך שאמ', מנהג צרפת לאומ' לפני המזמורים בין בשבת בין בחול, לפי שהיא הברכה לפני פסוקי דזמרה ונשמת וישתבח ברכה שלאחריה' כדאמ' בערבי פסחי', ונשמת ברכת השיר על כן יתכן לומ' נשמת בכל הימי'. ופליאה היא שלא נהגו לאומרו זולתי בשבתו' וי"ט. ומנהג ספרד ופרובינ' להתחי' בשבת וי"ט אחרי הקרבנות והברכו' לפני ברוך שאמ' הזמירות שלשבח. ויראה טעם למנהגם לפי שאין לברך עד שיתאספו כל הקהל הגדול ויצאו ידי חובתן בשמיעת הברכות בענייתן אמן, דגדול העונה אמן יותר מן המברך ולפי שאין הכל בקיאי' בברכות ובזמירו' לכן אומרה החזן לבדו בקול רם, ואין כן מנהג בצרפ' ובפרובינצ'. ומתחילין בצרפ' ובפרובינצ' יי' מלך יי' מלך, ונהגו בספרד לכופלו, וכן כתב רב עמרם גאון ז"ל. ונרא' הטעם להודיע יחוד מלכותו שלהקב"ה בשבת, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמי', ונשגב יי' לבדו ביום ההוא, ושיתגלה כבוד מלכותו עלינו בזכות השבת, ואבאר לפנינו בעה"ו ברצה והחליצינו לשבת. אב"ן. וזהו שנהגו כל ישרא' לומ' בי"ט מזמורי' שלשבת, לפי שגם הן נקראו שבתו' ומועדי קודש, ומקדשי' אותן על הכוס כשבת. ולפנינו יתבאר בעה"ו בהלכו' הפסח. וכן נהגו בצרפת ובפרובינצ' לומ' בהן יוצר שלשבת, ומדלגי' לאל אשר שבת. אך ברוב מקומות בספרד אין מנהג לומר יוצר אור שלשבת. ויש מן הדין לאומרו כמו שאמרנו. וכן בצרפ' ובפרובי' נהגו בהושע' רבה לומ' מזמורי' שלשבת וקדוש' שלשבת וכן בדין, ויתבאר לפנינו בעה"ו במקומו בהושע' רבה. ובצרפ' נהגו בשבתו' וי"ט לדלג מזמור לתודה, וכן בדין לפי שהיו אומ' אותו בזמן הבית על (הקרבנו') הקרבת התודה, שהיו אומ' ארבעה צריכי' להודות, ואין תודה קריבה בשבת וי"ט, דנדרים ונדבות אין קריבי' בהן, אבל בפרובינצ' וספרד אומ' אותו ולא יתכן. אב"ן.
ובסוד העמרמי עד ומהללי' לשם תפארת', ולא עוד, ועומד שליח ציבור ואומ' ישתבח. ובכל גבולי ישרא' אומ' השירה, ואין ודאי ראוי לדלגה כי צריך להזכיר שבח הגאולה הראשונה, דכתי' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרי'. אך בט' באב שמעתי שמדלגין אותה בארץ ישרא' ובבבל וכן בפרובינצ' וכן בדין, ויתבאר לפנינו בעה"ו בהלכו' ט' באב. אב"ן. אכן טוב המנהג בכל גבול ישרא' לומר אתה הוא יי' לבדך עד במים עזים בעזרא בשירת הים, ויתפללו בעשרה דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, ויתבאר לפנינו בסוף תפי' השחר בעה"ו.
<h2>דף לב:</h2>
ירושל' א"ר חנינה עיר שכולה כהנים נושאין כפיהן, ולמי הן מברכי' לאחיהם שבצפון ושבדרו' ומי יענה אמן אחריהם הנשים והטף מצאתי. אב"ן. ואמ' אביי לשנים קורי' כהנים לאחד אינו קורא, שנ' אמור להם, לשנים ולא לאחד. וכן כתבו הגאוני' שכן הלכה. ובירושלם פ' אין עומדי' מצאת' שכל כהן שהוא בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה, ר' יהודה בן פזי כד הוה חש רישיה ולא הוה חזיק רישיה הוה קאים ליה אחורי עמודא, ר' אלעזר נפיק לבראי וצריך שיהא החזן ישראל, אם היה כהן אחד או' כהן שתים או' כהנים, אמ' רב חסדא אף לכהן אחד אומ' כהנים שאינו קורא אלא לשבט, וחולק הבבלי בזה גם במה שאמ' עובר בעשה ובבלי עובר בג' עשה. אב"ן. ואינן עוברי' עד שיאמ' להם כהנים שנ' אמור להם כתרגומו כד תימרון להון, וכן כל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו שנ' שאו ידיכם קודש וברכו את יי', ואין הכהני' רשאי' לישא כפיהן כנגד כנפותיהם, ובמקדש כנגד ראשיהן, ובלבד שלא יגביה ידיו כהן גדול למעלה מן הציץ. ואינן רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזרו פניהן מן הצבור. וזה המנהג שפותחי' אצבעותיהן בנשיאות כפיים, יש סמך לדבר באגדת שיר השירי', משגיח מן החלונות מבתי כנסיות ומבתי מדרשו', מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהן של כהני', למדנו שהשכי' שורה עליהם בשעה שמברכי'. בחגיגה פרק אין דורשי' המסתכל בג' דברי' עיניו כהות, בקשת, ובנשיא, ובכהנים, ובכהני' בזמן שבית המקדש קיים ומברכי' את העם בשם המפורש. והדא דנהיגי העם שלא להסתכל אע"פ שאין מברכי' בשם המפורש יש סמך לדבר במגי' ירושלמ' עלה דמתניתי' היו ידיו צבועות סטים לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלי' בו, א"ר יוסי זאת אומרת שאסור להסתכל בכהני' בשעה שמברכי' את ישרא', א"ר (יוסי) חגי כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני הסח הדעת מה דאנא יכילנא לאסתכלא ולא מסחנא דעתאי, שאם יסתכל בו יסיח דעתו ולא יאזין אל הברכה.
<h2>דף לג.</h2>
בימות הגשמי' באתה גיבור משיב הרוחות ומוריד הגשם, ותנן ר' יהודה אומ' יום טוב האחרון שלחג, האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר, ביום טוב ראשון שלפסח הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר גשם אלא טל. מנהגם היה בשני חזנים אחד ליוצר ואחד למוסף. ירושל' טעמ' דר' יהודה כדי שיתברכו כל המועדו' בטל. ירושל' בריש תענית עלה דההיא הדא דתימ' אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח צבור המון לצלותא כמי שיזכיר שליח צבור דמיי, אית דאמרי עד שיזכי' בקול רם דמנהג העולם משיב הרוח ומוריד הגשם להזכיר את הצבור, וכן מנהג בליל ר"ח להזכיר ר"ח ובחנוכה על הניסים, ובמוצאי שבת לי"ט ותודענו. וי"ל שאין צריך להזכיר המון לצלותא כיון שעומד החזן עם הצבור להתפלל בלחש, שכבר אמ' קדיש אין צריך לעכב עד שהוא יתחיל להתפלל, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אב"ן. ירוש' ר' זעירא אומ' היה עומד בגשם והזכיר שלטל אין מחזירי' אותו, בטל והזכי' שלגשם מחזירין אותו, והתני בטל וברוחות לא חייבו חכמי' להזכי' ואם בא להזכיר מזכיר, לא דמי ההוא דמצלי ומיקל לההוא דלא מצלי ולא מיקל. פי' בקיץ והזכיר שלגשם מצלי דבר קללה, ומחזירי' אותו, דתנן יצא ניסן וירדו גשמי' סימן קללה, שנ' הלא קציר חטים היום, והתם דלא חייבו לא מצלי ולא מיקל. בימות הקיץ נהגו לומר ורב להושיע מוריד הטל מכלכל חיים וכו', וכן כתב רב עמרם ז"ל, אבל בצרפת ובפרובינצ' נהגו לומ' ורב להושיע מוריד הטל מכלכל חיים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים הם, דתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר. אב"ן.
ושאלה בברכת השנים ותן טל ומטר בארץ וכל הצריכי' למטר בארץ ישראל שואלי' בז' מרחשו', וכן ראיתי מנהג נרבונא ובסביבותיה, ובגולה אין שואלין עד ס' יום לתקופ' תשרי ויום ס' כלפני ששים, כדפסקי' בתענית בפלוגת' דרב ושמואל וכן בבבל נקיטינן טובעני ולא יובשני, ומס' יום לתקופ' תשרי שואלין כל ימי החורף עד תכלית המנחה שלערב י"ט ראשו' שלפסח, ומשם ואילך כל ימות הקיץ עד ס' לתקופ' תשרי אינן שואלין ותן טל ומטר, וזהו מנהג צרפת וספרד ורוב פרובינצ'. ונהגו בצרפ' לומ' בימי הקיץ ותן ברכה על פני האדמה, ובספרד ופרובינצ' ותן טל ומטר ולשניהם יש ראייה, מדתנייא בטל וברוחות לא חייבו חכמי' להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר, וכן הוא הדין לשאול דטל דברכה מיעצר, כמו שאמ' אלייהו ע"ה חי יי' אם יהיו השני' האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. אב"ן. ובמקומו' שמכריז החזן בליל השאילה ברך עלינו אינו כלום שהרי בכל הגבול ישרא' נהגו לפתוח הברכה כך והשאילה היא טל ומטר כדמוכח בתענית, ותחילתה ותכליתה שלברכת השני' לא נשתני' משאר ברכות, גם אין להזכיר בימות הקיץ עד ס' יום בתקופ' וברך שנותינו בגשמי רצון ברכה ונדבה דאין לך שאילה גדולה מזו. אב"ן. מצאת' בתעניי' ירושל' אם לא אמ' שאילה בברכת השני' מחזירי' אותו, ואפי' ספק אמ' ספק לא אמ' מחזירין אותו עד ל' יום מכאן ואילך אין מחזירין אותו דריהטיה וסירכיה נקט. אב"ן. שנו חכמי' יחיד שואל בשומע תפי' ושליח צבור אומ' בין גואל לרופא לפי שאין היחיד קובע ברכה לעצמו, אבל צבור קובעין. ונשאל לגאון שליח צבור ששכח ולא אמ' ענינו בין גואל לרופא אם אומרה במקו' שזוכרה דהא אמצעיו' אין להם סדר או בשומע תפי' כיחיד, דמאי שנא בין גואל לרופא ולא פשיטא, ונפלאיתי על זה דהא אמצעיו' אין להם סדר דקאמ' רב אסי דאין להם סדר להיותן כג' ראשונות וג' אחרונות, שאם טעה בהן חוזר לראש, ואלו לאמצעיו' חוזר למקום שפסק ולא לאתה חונן, אבל ודאי יש להן סדר שחייב אדם לקרותן זו אחר זו כתקנת חכמי' דאסמכינהו אקראי, וכמו שכת' הרב אלפס ז"ל, ובכאן אי אפשר לחזור למקום שפסק מדתני' בפ' במ' מדליקין ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון חנוכה ופורי' ותענית אם לא הזכיר מעין המאורע אין מחזירי', ובכל היכא דתני אין מחזירי' אותו כגון יעלה ויבוא בליל ר"ח כדאמ' בברכו', ולא ביום בצבור כדאי' בתפילת השחר, וכגון ענינו בתענית ועל הניסים בחנוכה ובפורי' דתנייא בתוספ' דאין מחזירין אותו כי אמרן לאו דוק' אם גמר תפילתו אלא אפי' נזכר בתוך התפילה אינו חוזר ואפי' לא התחיל ברכה שאחריה אלא סיים ברכת עבודה ולא אמ' יעלה ויבוא אע"פ שלא פתח במודים, או סיים הודאה ולא פתח בשים שלו' ולא אמ' על הניסים בהודאה אינו חוזר לראש, דכיון דקתני אין מחזירין אותו לא שנא ברכה אחת ולא שנא כמה ברכות, לא שנא גמר תפי', דכיון דאין מחזירין סברא היא שהיא ברכה לבטלה אם הוא חוזר כלל. והאי דקאמ' מאי שנא בין גואל לרופא, יראה לי מטעם עצמו האמור בירושל' לסמיכת גאולה לתפי', יהיו לרצון וגומ' יי' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך יי' ביום צרה דומה לדומה יותר מגאולה לתפילה, גואל ישרא' ענינו כי בצרה גדולה וכו', ועל דא סמכו חכמי התלמו'. אב"ן הירחי. ובהלכות תענית נאריך יותר בעה"ו. ומעתה יש לומ' שהשליח צבור ששכח ולא אמ' ענינו במקומו אומרה בשומע תפי' כיחיד דאין לו לחזור במקו' שפסק כדאמר' או לפי הלכות גדולות לאחר שים שלו' דיכול לקבוע ברכה לעצמו מה שאין כן ביחיד ויחיד אומ' אחר שים שלו' ולא יחתום בה, ולפי ההלכו' גדולות אומ' וחותם בה ויתבאר לפנינו במקומו בעה"ו.
<h2>דף לד.</h2>
ויחיד הבא לומ' מעין כל ברכה וברכה בסוף כל ברכ' וברכ' אומ' שאם היה לו חולה בתוך ביתו אומ' בברכת חולים, ואם היה צריך לפרנסה אומרה בברכ' השני', דכל הצרכי' שיש לאדם יכול לשאלם בשומע תפילה, אבל לא בג' הראשונות ולא בג' אחרונו' אלא באמצעיו', וכל השואל צרכיו בהן אין נזקקי' לו פי' אין תפי' נשמעת. וכתב רבי' יעקב מ"כ דהא דאמ' שמואל אל ישאל אדם צרכיו מצרכי יחיד הוא דקאמ' דאין שואלין מדלא אמ' אין שואלין צרכי' אבל צרכי רבים שואלין, ותדע שכן הוא, שהרי כל עקרן שלג' ראשונות וג' אחרונות צרכי ציבור נינהו, ומטעם זה נהגו כל ישרא' לומ' זכרינו לחיים באבות, ובגבורות מי כמוך, ובקדושה ובכן ובכן ובכן, באחרונו' בהודאה וכתו' לחיים ובספר חיים מר"ה ועד יום הכיפורי', וכן מנהג כל ישראל לענות קורבנות קורבות שיסדו המשוררי' בג' ראשונות, ובכן ביוצר אור יוצרי', ואהבה באהבת עולם, וזולת באמת ויציב, ומי כמוך סמוך לסופו, מקום שנהגו להאריך הכל כמנהג המדינה, ואין בזה הפסק כלל.
שנינו בברכו', אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחילה וסוף, ירושל' באבות מניין דכתי' ואקוד ואשתחווה ליי' ואברך את יי' אלהי אדוני אברהם ובהודאה ואשתחווה למלך ומודינא למלכא. אב"ן.
<h2>דף לד:</h2>
מודים אנחנו לך, וכורע בהודאה תחילה וסוף, דרב ששת ורב יוסף כרעי תחילה וסוף, ותנייא הכורע בהודאה הרי זה משובח אבל הכורע בהודאה והלל וברכת המזון [הרי זה מגונה]. ובסוף ארבע אבות נזיקין [בב"ק ט"ז א'] שדרו שלאדם לאחר ע' שנה נעשה נחש, והוא דלא כרע במודים. ורב אסי כי כרע, כרע כחיזרא, וכי זקיף זקיף כחוייא. פי' חיזרא מקל, שכורע בבת אחת כמקל, שלא תהא עליו כמשוי, וזקיף כחיוייא מעט מעט שלא תהא עליו הכריעה משאוי. וההיא דבב' קמא ה"פ והוא דלא כרע במודי' כל כך שיצטרך לזקוף מעט מעט כגדיש שמתפשט מכפיפותו. אב"ן. וכשמגיע שליח צבור למודי' צריכין כל הקהל לשוח עמו ולומ' מודים דרבנן, דתני' בירושל' תני רב תחליפא בר טובי הכל שוחחין עם שליח צבור בהודאה, ר' זעירא אומ' בהודאה ובלבד במודים, ר' ירמיה הוה סמך לקרובה כדי לשוח עמו תחילה וסוף, ר' ינאי כי סליק להכא חמתין גחנין ומלחשין, אמ' להרי לחישא ולא ליה דא"ר אבהו בשם ר' סימון מודים אנחנו לך, ומפ' בירושל' בכמה ענייני' והשתא נכללינהו לכולהו מודי' אנחנו לך י"א וכו', על שאנו מודי' לך פי' משתחווי' לך.
<h2>דף לה.</h2>
ומצאתי בספרי' הפנימיים המברך את ה' צריך שיכווין את לבו בהווה והיה ויהיה, כעניין שנ' יי' מלך יי' מלך יי' ימלוך לעולם ועד, מצפץ מצפץ מצפץ בא"ת ב"ש ואין מוסרין את הדבר אלא לצנועי', אב"ן.
<h2>דף מו.</h2>
ולפסוקי דזמרה תיקנו חכמי' ברכה לפניה' ברוך שאמר ולאחריהם ישתבח והיא הנקראת ברכת השיר בערבי פסחי', ועל כן ישתבח אינה פותחת בברוך, שהיא ברכה הסמוכה לחברתה, כדין כל הברכות הסמוכות, כמו שאמ' בערבי פסחי', על כן אסור לשוח בנתים דנראה כאילו ממעט ומחסר את ברכתו שלמקום, כי הראשונה הפותחת וחותמ' בברוך פוטרת הסמוכה לה מלפתוח בברוך, וזה שסח חיסר, ועבירה היא כמו שאמרנו, גדולה מזו אמרו סח בין תפילה לתפי' עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה, ויתבאר לפנינו בעה"ו בהלכות תפילין. אב"ן. בברוך שאמ', נהגו בצרפת לומ' ט"ו ובישתבח ט"ו ענייני שבח, כנגד ט"ו מתנות שנתן הקב"ה לישראל המנוייות באגדת פסח השנוייה במכילת'. וכן כתב רב אלפס ורב עמרם ז"ל שאסור לדבר כלל משהתחיל ברוך שאמר עד סוף ישתבח, ואף גם זאת לא ישוח כלל עד שים שלום לסמוך סדור השבח לתפילה. וכן מצאתי בירושלם, הסח בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה. ואולי על זה סמך רב אלפס ז"ל שכת' ואסור לאשתעויי משהתחיל ברוך שאמר עד שים שלו'. ועוד מצאתי במדרש, א"ר אלעזר ב"ר יוסי פעם אחת היתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו זכור לטוב ועמו ד' אלפי' גמלים טעונין, אמרתי לו מה אילו טעונין אמ' לי אף וחימה, למה לעשות נקמה (נקמה) באף וחימה ממי שמספרי' בין קדוש לברוך בין ברכה לברכה בין פרק לפרק בין אמן יהא שמיה לויתברך, ובין גאולה לתפילה, ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת לפני המקום, שנ' לא אותי קראת יעקב, וכל המכווין בתפילה ואינו מדבר אין תפי' חוזרת ריקם, שנ' תכין ליבם תקשיב אזניך. אב"ן. ובירושלם במי שסח בין גאולה לתפי', משל לאוהבו שלמלך שבא והרתיק על תרעו שלמלך, יצא המלך לקראתו ומצאו שהפליג ועוד הוא מפליג. וכן אתה דן לכל הפסק הברכות הסמוכות.
<h2>דף מז:</h2>
דין מניין עשרה לתפילה ולכל דבר שבקדושה. פרק שלשה שאכלו, אמ' רב נחמן קטן היודע למי מברכי' מזמנין עליו. וכת' שר שלום גאון דרב נחמן, וכל הנך דשלשה שאכלו אינן הלכה אלא צריכין בכולן שיהיו בני י"ג שנה ויום אחד. ונראין דברי הרב אלפסי ז"ל דהלכה כרב נחמן, ודאמרי רבוותא והוא שנכנס בי"ג ואע"ג דלא פרח, אבל קטן שלא הגיע לשנת י"ג, ואע"ג דפרח אין מזמנין עליו, ליתה דכיון דקרי ליה קטן אף בן י' ובן ט' כשהוא יודע למי מברכי' מזמנין עליו, ומיהו והוא דפרח ונכנס בשנת י"ג, מצא' ראיה בירושל' דפ"ג שאכלו עושין אותו סניף לעשרה, עד מתי עושי' אותו סניף פליגין בה תרין אמוראי, חד אמ' כדי שיהא יודע טיב ברכה, וחד אמ' כדי שיודע למי מברך, א"ר זמנין אכלית עם ר' תחליפא אבא ולא זמין עלי עד שהבאתי שתי שערות, ואפי' הכי הלכה כתלמוד דידן דפליג עלה, דקאמ' ולאו הלכת' ככל הני שמעתתא אלא כי הא דרב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, וכמעשה דאביי ורבא בר רב חנן דהוה יתבי קמיה דרבה, א"ל למי מברכי' חד אחוי כלפי רקיעא, וחד אחוי כלפי טללא. וכת' רבי' יעקב מ"כ דהא דאמ' ולית הלכת' ככל הני שמעתתא לאו אדר' יוסי ודר' יהושע בן לוי דאמר' אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריס' אין מזמני' עליו, פי' לתלתא, אבל עושין אותן סניפי' לעשר' אלא קאי אתשעה וארון מצטרפי וכדדחי ליה אטו ארון גברא ושבת גברא הוא, וקטן פורח מזמני' עליו, חדא קא פסקי לר' יהושע בן לוי במיני אחריני טובא במילי דר' יהושע בן לוי בתשעה ועבד מצטרפי', לעולם יקדים אדם לבית הכנסת שאינו מעניין הלכו' אילו, וגבי זימון לתלתא מודה ר' יהושע בן לוי דאין מזמני' בקטן המוטל בעריסה עד שיידע למי מברכי', אבל לסניף עולה ורב נחמן מודה בה, ומר אמר חדא ומור אמ' חדא ולא פליגי. וכן לכל דבר שבקדושה דכל בי עשרה שרייא שכינה דאתייא תוך תוך, כתי' הכא ונקדשת' בתוך בני ישראל, וכת' הבדלו מתוך העדה הזאת, ופריך בירושל' והא עדת קרח סגיאין אינון, אלא תוך תוך מן ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאי', אי מתוך אתה למדת סגיאין אינון, לא אתייא בני בני, נאמ' כאן בני ישראל ונאמ' להלן בני ישראל, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ומה שנהגו בצרפ' ופרובינצ' לתת הספר ביד קטן להשלים העשרה ויש לי סמך קצת בפרקי ר' אליעזר בג' מעברין את השנה, ר' אליעזר אומ' בעשרה, ואם נתמעטו מעשרה מביאין ספר לפניהם ועושין גורן עגולה הגדול לפי גודלו וכו', ואין ראייה ברורה מכאן דלא הזכיר קטן וספר תורה בידו ואטו ארון גברא הוא, ועוד דהתם לפרסומי מילתא הוא, ועוד כיון דקיימא לן כר' יהושע בן לוי מה לנו ולספר בלא ספר בידו יעשו ממנו סניף לעשרה וכן עיקר, כך קיבלת' בשם רבי' יעקב מ"כ בצרפת. אב"ן. הר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא שמעתי שהיה מתיר שתי תינוקות לעשרה לתפי', והיה מדקדק מדקאמ' בתלמוד עושין אותו סניפין לעשרה ולא אמ' סניף, משמ' שני סניפין, ולא נתיר. ואדם שהוא עבריין ולא נידוהו הקהל מאצלם נמנה למניין עשרה, וחייב בכל המצוות דכתי' ביה בעכן חטא ישראל, אע"פ שחטא ישרא' הוא ולא יצא מכלל ישרא', אבל אם נדוהו מאצלם אינו מצטרף לעשרה ולא לכל דבר שבקדושה שאם מצטרף מה הועיל בתקנתם שהבדילוהו מאגודתן כך כת' ר"ש ז"ל. ויראה לי משום דאמרי' בסנהדרי' פ' זה בורר בבני אדם החשודי' על השביעי' אין נימנין על סוד העיבור הצריך מניין דקשר רשעים הוא ואינו מן המניין, שמע' מהכא שהמנודה אינו נמנה למנין ושלו'. אב"ן.
<h2>דף נ.</h2>
ובטובו מחדש ולא יאמ' מטובו כדדייקי' בברכות ובטובו חיינו הרי זה חכם ומטובו חיינו הרי זה בור. וטובו מחדש כמו ובטובו ובחסדו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית הצריכי' להתחדש, כי פעם מחלי' המעשה, ופעם מתגבר ומתנשא, אך טובו וכבודו אין מתחדש, כי הוא בתוקפו וגבורותו לפני העולם ואחר תכליתו. אב"ן.
<h2>דף נא.</h2>
ומנהג שלא להתפלל בגילוי הראש מפני אימת שכינה שכנגדו שנ' שויתי יי' לנגדי תמיד. ובתלמוד דפריס סודרא ארישיה, ובפ' האשה נקנית מ"ט לא פריסת סודרא, א"ל לא נסיבנא, א"ל חזי דלא תחזי אפי עד דנסיבת ופרסת סודרא ארישך, שלא היה דרכם לכסות ראשם כשהן פנויין, דמחזי כיוהרא אלא נשואי' בלבד. וגילוי הראש עזות תקיפה היא, כדאמרי' בהלכו' דרך ארץ ובמ' כלה בההוא פריץ שהולך בקומה זקופה בגילוי הראש לפני הזקני' חכמי ישראל ר' אלעזר ור' יהושע ור' עקיבא ונחלקו עליו על שהיה עז פנים כמו ששנינו בסוף פ' אבות, וא"ר יהושע בן לוי אסור לו לאדם שילך בקומה זקופה שנ' מלא כל הארץ כבודו, רב יהודה לא הוה מסגי ד' אמות בגילוי הראש אמ' שכינה מעל ראשי, לכן יתכן לו לאדם ללכת בכיסוי הראש דרך צניעות ומוראת מלכות העולם כמנהג כל אנשי ספרד ויישר כחם. אב"ן. ומזה המק' שויתי יי' לנגדי תמי', מצאתי במדרש טעם לכל מטבע הברכו' שבתחילת הברכו' נר' שהמקו' נר' לנגדינו ולא משם ואילך, לפי שבהזכרת ה' לנגדי תמיד אומ' בא"י אמ"ה אשר קדשנו, ואינו אומ' קדשתנו, והמבין יבין. אב"ן.
תניא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וצריך שיכסה ראשו בשעת תפי', ולא בשעת תפי' בלבד אלא כל היום כולו, כדאמ' אסור לאדם ללכת בקומה זקופה ובגילוי ראש. אב"ן.
<h2>דף ס:</h2>
כל פעל ה' למענהו. כל מה שברא הקב"ה לא ברא דבר שלא לצורך, עיניים לראות, אזנים לשמוע, נחירים להריח, פה לדבר, ידים לעשות, רגלים להלוך, ובכולם אנו חייבים להודות לו, זהו שנ' ויאמר ה' מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או פקח וזהו שנ' כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם. למדנו מזה שהרואה מקום שנעשו בו ניסים לישרא' חייב לברך. כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. למדנו מזה שהקורא בתורה צריך לברך על התורה. [שנ' ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוות למדנו מזה כשם שצריך לברך על התורה] כך צריך לברך על כל אחת מכל מצות שבתורה בשעת עשייתן. הנוטל את ידיו צריך לברך על נטילת ידים, וכן בכל הברכות. ודבר זה מסורת בידינו מאבותינו למשה בסיני שיש עלינו לברך מאה ברכות בכל יום, מן התורה, ומן הנביאי' ומן הכתובים. מן התורה מניין, דתניא במנחות פ' התכלת, ר' מאיר אומ' חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנ' ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה', אל תיקרי מה אלא מאה. ובירושלים אין לך נפש מישרא' שאינו אומ' מאה ברכות בכל יום שנ' ועתה ישרא' וכו'. וכתב רבינו יעקב ב"מ כי מצא במסורת פסוק זה לית בר מאה אתין ושואל מלא, ויש מפרש הוסף אלף במה ויהיה מאה. ואני מצאתי מ"ה חילוף אותיות מאה בא"ת ב"ש, כענין שנ' ששך ועל בבל מדבר. אב"ן הירחי. מן הנביאי' מניין, שנ' נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על, ודרשו רז"ל כשהודיעו לדוד שהיו מתים בירושלים מאה בכל יום עמד ותיקן להם מאה ברכות. ונראין הדברי' שאחר שיסדן משה רבינו ע"ה שכחום וחזר דוד ויסדם לפי שהיו מתי' ק' בכל יום. מן הכתו' מניין שנ' הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' ושוב שכחום וחזרו חכמי התלמוד ויסדום כמו שמפורש בברכות. ואלו הן מאה ברכות. על פי סדר הגאוני' ז"ל, י"ח שלפני ברוך שאמר, וברוך שאמר וישתבח, הרי כ' ובשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ושישים [פחות] ג' לג' תפילות הלחש בכל יום ערבית ושחרית ומנחה, כל אחת י"ט עם ברכת המינין שתיקנוה ביבנה הנה שמוני' ושתי סעודות אחת ביום ואחת בלילה לכל סעודה ח' ברכות, ואלו הן נטילת ידים והמוציא וד' דברכת המזון, ג' מן התורה הזן על הארץ בונה ירושלים, וא' מדברי חכמי' הטוב והמטיב, ושתים על השתייה, דיין בורא פרי הגפ', ואחריו מעין שלש על הגפן ועל פרי הגפן, ודמים ז' שהכל, ואחריהן בורא נפשות רבות במקום שנהגו לאכול ואחר כך לשתות, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, הנה מאה ברכות, זולתי המולך בכבודו שהוסיפו אנשי מערב לחתום אחר המקראות ברוך יי' לעולם אמן ואמן, שיש שם י"ו אזכרות ותיקנום כנגד י"ט ברכות הלחש, ולהודיע כי תפילת ערבית רשות לא חששו בה לסמוך גאולה לתפילה. זולתי המקדש שמו ברבים, והמפיל חבלי שינה שאומ' אחר קרית שמע דעל מיטתו, וזולתי מברכת נטילת ידים אחרי הסעודה לפני ברכת המזון לדברי ר"ת וחוץ מכמה פעמים שנצטרך להסך רגליו גדולים וקטנים, וצריך לברך על נטילת ידים ואשר יצר, וממי שאוכל פירות או ירקות ושיריח ריח בשמי', וחוץ מברכת ציצית להתעטף בציצית ושתי ברכות שלתפילין בשליד להניח, ובשלראש על מצות תפילין, ובחליצתן לשמור חוקיו לבני מערבא, ויתבאר לפנינו בעזרת ה' בהלכות תפילין.
ובשבת וי"ט שאין בכל תפילה ותפילה אלא ז' ברכות ומוסיף תפילת מוסף, וסעודת יין עדיין יחסרון אחת ועשרי' ברכות. אמ' חכמי' במס' מנחות פ' התכלת, רב חייה בריה דרב אווייא אמ' משלים להן בשבתא ויומא טבא באספרמקי ומגדי, פי' במיני פירות הרבה ובמיני בשמי' הרבה, שברכותיהן מרובות משתנות, בורא עצי בשמים ובורא מיני בשמים, ועשבי בשמי', ואפי' בענין אחד אם יהיה נמלך מזה לזה צריך לחזור ולברך. ורוב ישרא' שאין להם פירות להשלימם היאך מתקיימי' בהם מאה ברכות, ראיתי בצרפת שנהגו לומ' על זה אחר התפי' אין כאלהינו, מי כאלהינו, נודה לאלהינו, ברוך אלהינו, אתה הוא אלהי' כמי שאומ' ברוך אתה הנה י"ב ברכות, ולפי דעתי אין שורש וענף לזה המנהג כי לדבריהם עדיין יחסרון ט' ברכות, ועוד דכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה כר' יוחנן וכ"ש שאין בה לא זה ולא זה, ויתבאר לפנינו בעה"ו במקומו. אב"ן. אך פיטום הקטורת ירושלמי או בבלי שנהגו לומ' משבת לשבת מנהג טוב בעיניי לאומרו לולי היו אומ' אותו בבוקר ובערב כמצות הקטורת מנה בכל יום פרס שחרית ופרס ערבית כמו שכתו' בתורה. אב"ן. ואני אומ' כי לפי מה שאמ' חכמי' גדול העונה אמן יותר מן המברך, ישלימם הנזהר לענות אמן אחר הקוראי' בתורה שחרית ומנחה, שהן אחד עשר עם המפטיר, והן כ"ב ברכות, וברכות האפטרה חמש, ותפילת המוסף ז' וסעודה השלישי' שמונה זולתי הקדוש ומעין שבע ליל שבת. אב"ן. וטעם דגדול העונה אמן יותר מן המברך פי' רבינו שמואל ב"ר מאיר דרומרוב ז"ל, כי אמן בגימטריי' עולה לחשבון צ"א בשני שמות באל"ף דל"ת וביו"ד ה"א. גם כן קבלתי אנכי אנכי י"א מניין אנכי כמניין אחד מיוחד, ועל זה התחיל תחילת עשרת הדיברות אנכי כלומר אחד מיוחד, גם כן אומ' לשם אל קנה כלום מתקנא אלא גיבור בגיבור עשיר בעשיר אלא ר"ל קנא בגימ' אלהים, ו"א אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד שני שמות שלהקב"ה, כלומר אלהים אדני יקח נקמה ויפקוד עון אבות על בנים ע"כ. ואני אומ' כי המברך דומה לשטר החתום בב"ד ויכול אדם להכחישו ואחר שהוא מאושר ומקויים, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, וכן אמן קיום חתימת הברכה, צא ולמד מפרש' סוטה והשביע הכהן את האשה בשבו' האלה ואמרה האשה אמן אמן, ומקבלת התורה באלה ובשבועה, ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וענו כל העם ואמ' אמן, וכן אמ' ירמיה אמן יקם ה' את דברך, וארור בו נידוי, בו קללה, בו שבועה, כמו שאומ' בפרקי ר' אליעזר פ' ל"ט, ועל זה נהגו העולם להחרים ולהשביע בארור שהוא החרם הוא השבועה, והמושבע ועומד עונה אמן, והעוברו בחרם נבלע ברמ"ח איבריו, וכאילו עובר בכל שבועת התורה, ורמז לדבר התיבות שהן משלימות ה' חומשי התורה, תחלתם ותכליתם במצרים, ואלה שמות מסעיהם, ויקרא סיני, במדבר סיני, יריחו, אלה הדברי' ישרא', כך שמעתי בשם ה"ר יצחק הלבן ב"ר יעקב נ"ע מאושפירא. אב"ן.
ואע"פ שמתוך התלמוד בפ' הרואה נראה שכל אותן הברכות שלפני ברוך שאמר, צריך אדם לברך כל אחת בשעתה, השומע קול הגבר, הנותן לשכוי בינה וכן כולם, וכן כת' הר"מ במז"ל [בספר אהבה פ"ז וכתב בסוף דבריו וברכות אלו נהגו ברוב המקומות לברך אותם בבית הכנסת בין שנתחייבו בהן ובין שלא נתחייבו בהן, ואין ראוי לעשות כן לברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה ע"כ בספר אהבה. ואני התלמיד אומ' מטיבותיה דמרן ז"ל שגם בט' באב אם צריך אדם לנקיות פניו וידיו ורגליו כדאמרינן בפ' יום הכפורים כך היה מנהגו של ר' יהושע בן לוי ערב ט' באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, ערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים למחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו ואינו חושש ומעתה צריך לברך על נקיות ידים כדאמרי' בברכות דמי שאין לו מים ליטול ידיו מקנח ידיו בצרור או בעפר ובקיסמית דכתי' ארחץ בנקיון כפי כל מידי דמנקי מדלא כתי' ארחץ במים, ויברך גם כן המעביר שינה מעיני בקנחו ידיו במטפחת, וגם אם לא נכנס לבית הכסא לגדולים יברך אשר יצר לקטנים, וכתב רב נטרונאי ז"ל] מנהג כל ישראל לסדרן בבית הכנסת כדרך שהיה צריך לאומרן זה אחר זה. והטעם כי לא יוכל אדם לברך כל אחת ואחת בשעתה, מפני הידים שהן עסקניות למשמש בכל מקום, ואין ראוי להזכיר שם שמים מי שאין ידיו נקיות משום דכתי' והיה מחניך קדוש. על כן כשייעור אדם משנתו ויבדוק תפי"ו ונקביו, כמו שכתו' שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים, שמור נקביך, וירחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן, לקיים מה שנ' הכון לקראת אלהיך ישרא', אז יסדרם במקדש מעט על הסדר, כך כתב רבי' נטרונאי ז"ל. ואע"פ שאמ' בעלי קריין מותרי' בדברי תורה כר' יהודה בן בתירא, אבל לתפי' צריך אדם להיות נקי כפים, ולפנינו יתבאר הכל בעה"ו. ואם תשאל סוף סוף לא נאמרו על מתכונתם הלא למדונו חכמי' זמן אומרו ואפי' בשוק, וכן נר משייאותו לאורו מברכי' עליו, וכן בשמים משיריח בהן, ואפי' הכי א"ח חוזרן וסודרן על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו, וכן בכל הברכות שהן מצוה וחובה לעשותן אע"פ שיצא הוא מוציא אחרי' ידי חובתן דכל ישרא' ערבי' זה לזה, כמו שאומ' בר"ה פ' ראוהו ב"ד. וכן באלו הברכות להוציא את מי שאינו בקי יש לסדרן בבית הכנסת, גם להוציא את עצמן, כי אין לך אדם מלובן ומזורז לברכם בשעתם בסעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשי'. אב"ן.
וכן כת' רב עמרם זצ"ל מנהג כל ארץ ספרד להוציא את מי שאינו בקי, מתחיל החזן בקול רם כל הברכו' על הסדר והן עוני' אמן, על כל ברכה וברכה, ויוציאי' ידי חובתן דגדול העונה אמן יותר מן המברך, וכן השיב רב נטרונאי ז"ל והנם על הסדר, על נטילת ידים, אשר יצר, מפליא לעשות, נתן לשכויי, אלהי נשמה, שלא עש' גוי, שלא עש' אשה, מתיר אסורי', פוקח עיורי', זוקף כפופי', מלביש ערומי', רוקע הארץ, המכין מצע' גבר, אשר לא חסר, אוזר ישרא', עוטה ישרא', המעבי' שינה, יהי רצון וגומ', גומל חסדי', אקב"ו על דברי הערב נא, בא"י נותן התורה, ובצרפת ובפרובינ' חותמין בא"י המלמד תורה לעמו ישרא', אשר בחר בנו בא"י נותן התורה, וקורא צו את בני ישרא' ובשבת מוסיף, וביום השבת ושונה אי זהו מקומן, ודורש ר' ישמע' לעולם יהא אדם ירא שמים, ברוך מקדש שמו ברבי'. ואע"פ שאמר' חכמי' דברי' שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דכתי' כתוב לך, תיקנו חכמים לומר פרש' התמידין בכל יום בעל פה לפי שהן צורך הקרבן, ובמקום קרבנן הן נחשבי' לפני המקום, שנ' ונשלמה פרי שפתינו, כמו שאנו אומ' קרבנות המוספין בתפי' המוספין לשבתו' וי"ט וראשי' חדשי' ככתו' בתורה וגומ', וקריאת התורה בעל פה התירו חכמי' מפני צורך המועדות שהן צורך הקורבנות, כדאמ' במ' יומ' ובמנחת יחיד קורא אותו על פה כקורא א"ש שמצוותן מפור' מן התורה לקרותו ערבית ושחרית. וג' ברכות שאנו אומ' תחילה אקב"ו על דברי תורה, והערב נא וכו', ואשר בחר בנו, אע"פ שאין אנו רגילי' לאומרן על קריאת התורה בציבור, זהו טעם לפני קרבנות לאומ' אשר בחר בנו, וכו' לבד לקריא' התורה יתכן לאומרו ועל המשנה, אי זהו מקומן לעסוק בדברי תורה, לפי שהמשניות עיקר פי' התורה או על דברי תורה, ומדרש ר' ישמע' [חילופי] התלמוד, ועל זה אנו אומ' הערב נא י"א את דברי תורתך וכו', שהתלמוד פי' המשנה, וצרי' אנו שיערב לנו התלמוד המפ' המשניות שהן פירושי התורה, ונהיה על זה יודעי שמו ועוסקי תורתו, מפי רבי' חיים ב"ר חננאל ז"ל הכהן ועבודה בידו שמעתי.
וכת' רב עמרם ז"ל מי שאומ' שלא עשאני בור משום דתני לה במנחות פ' התכלת ובירושלם, תני ר' יהודה שלש [ברכות] צריך אדם לומר בכל יום, שלא עשאני גוי, שאין הגוים כלום, שנ' כל הגוי כאין נגדו, שלא עשאני בור, שאין בור ירא חטא, שלא עשאני אשה שאינה מצוה על כל המצוות, לא יאות עביד, דהא אידחייא ליה בגמ' דידן, דרב אוויא בר יעקב שמעיה לבריה דמברך שלא עשאני בור, א"ל כולי האי נמי, א"ל אלא מה אברך שלא עשאני עבד היינו אשה [עבד] זיל טפי.
והמניח תפילין מברך על שליד להניח תפי', ועל שלראש על מצות תפי'. והמתכסה בטלית המצוייצת כהלכתה מברך להתעטף בציצית וכן בכל פעם ופעם שמתעטף בו ביום, אבל לא בלילה שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, וכן תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן, וכשמניחן מניח שליד תחילה, ואחר כך שלראש, וכשהוא חולצן חולץ שלראש תחילה ואחר כך שליד, לא יניחם בלילה שאין מצות תפילין נוהגת בלילה, ולא בשבתו' וימי' טובים, עד כאן יסוד העמרמי. ורבינו יעקב מפרש שהביא ראייה מזה דשתי ברכות לעולם לתפילין, אין כל כך ראיה דשמ' בשכח אמ' הגאון, וכן ההיא דירושלים בפ' הקורא או כשיניח כל אחת בפני עצמה דאינן מעכבו' זו את זו בין יש לו בין אין לו מברך לכל אחת ברכה אחת, ויתבאר הכל במקומו בעה"ו בתפילי'. אב"ן. וטעם למה שתיקנו חכמי' שלא עשאני גוי, שלא עשאני עבד, שלא עשאני אשה. מפורש בספרי אנכי י"א, אין אומה זו כשאר האומות, כי אינן מודין ומפייסי' למה שנתן להם הקב"ה ואינם שמחים בחלקם, אבל ישרא' מודים ומפייסי' שאין חלק יפה כחלקם, ולא נחלה כנחלתם, ולא גורל כגורלם, וישרא' מודים ומשבחים על כך, ועל כן אמ' דוד חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, אברך את ה' אשר יעצני וכו', ובשביל זה אנו מברכי' שלא עשאני גוי, כדכתי' כל הגוים כאיין נגדו. ושלא עשאני עבד לבריות, שהעבוד מעביר האדם על דעתו ועל דעתו קונו, ועוד שאין עבד מצווה על מצות עשה שהזמן גרמה, ועוד שאין לו זכות אבות שלא עמדו אבותיו על הר סיני, ועוד שאין בו אמונה כדאמ' מרבה עבדי' מרבה גזל, ועוד שאסור בבת ישראל, ושלא עשאני אשה שאינה מצווה במצו' עשה שהזמן גרמה, וכן העבד כדאמ' באשה נקנית, ועבד זיל טפי כדאמרי', ואיש דומה לפועל שנכנס בשדה חבירו ונטעה ברשות שמין לו וידו על העליונה, ועבד ואשה לנכנס שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה. אב"ן הירחי. ומה שאמ' הגאון שאין מצות תפילין נוהגת בלילה ליתא דאמרי' בפ' הקומץ רבה, הלכת' דמצוות תפי' נוהגת בלילה, ואין מורין כן, דקיימא לן הלכת' כר' עקיבא מחבירו, הוא סבור דמצוו' תפילין נוהגת בלילה, ויתבאר הכל בעה"ו בתפילין. אב"ן.
הילך טעמי מקצת הברכות. על נטילת ידים על שם הכלי המחזיק רביעית ביצה ומחצה ששמו אנטל, כמו שאמ' בב"ב קמא, ונפק אנבג אנטל משקין המועילין לרפואה כשיעור אנטל בהלכו' סעודה, ויש להאריך לפנינו בעה"ו בהלכות סעודה, וכן על נטילת לולב שנוטלין אותו כדרך גדילתן, ויתבאר לפנינו בהלכות לולב בעה"ו. חלולים חלולים, בגימ' רמ"ח, שהאיברים רמ"ח הן חלולין, ואע"פ שמצאתי בלשון רז"ל חללי עלמא אין לומ' לשון המוכרע דלא לשוי דלכולי עלמא מריעי. וחילים חילים לא יתכן לומ'. אי אפשר לעמוד. בנידה אמרו הולד במעי אמו, נפתח הטיבור שיונק דרך שם, ופיו ונקביו סתומין שלא להזיק לאמו, יצא לאויר העולם נסתם הפתוח ונפתח הסתום, ואם לא כן אי אפשר לעמוד. אב"ן. ומפליא לעשות בבר' רבה, כי גדול אתה ועושה נפלאות, האדם דומה לנוד מלא (מים) רוח, ואם יעשה בו נקב כחרירא שלמחט הרוח יוצא ממנו, והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו, הוי אומר ועושה נפלאות. אלהי נשמה אינה פותחת בברוך ולא מפני שהיא סמוכה לאשר יצר דלכי מתער אמרינן ליה, ואשר לברכת טהרת הנקבים גדולים וקטנים, אלא כשהיא סמוכה להמפיל שינה דלפני השינה ואלהי נשמה לאחר השינה. אב"ן. חבלי השינה על שם המקרא חבלים נפלו לי בנעימים וגומ' אברך את ה' אשר יעצני אף לילות וגומ'. ורבינו יעקב מ"כ אמ' כי אלהי נשמה דאינה פותחת בברוך דברכת הודאה היא כברכת השנים, בפ"ק דברכו' מאמתי מברכי' על הגשמי' משיצא חתן לקראת כלה, מאי מברך מודים אנחנו לך יי' אלהינו על כל טיפה וטיפה וכו', ואילו פינו מלא שירה, ברוך רוב ההודאות, ומקשינן רוב ההודאות ולא כל ההודאות אלא האל ההודאו', וכן יש לחתום בברוך שאמר מהולל בתישבחות, ומאי דחתים ברוב התושבחות כאילו ממעט בשבח ומשתקין אותו. ומכאן תשובה לאותן האומ' במעין שבע מעין הברכות ורוב ההודאות. ועל הנכון צריך לומר מעין הברכות וההודאות לאדון השלו'. אב"ן. ועל ברכת הנקבי' ראיתי רבינו ה"ר יצחק מדונפיר' נ"ע, שהיה מברך על נטילת ידים ואשר יצר פותחת בברוך שהרי על נטילת ידים אומ' כמה פעמי' לאכילה בלא אשר יצר, ואין דין ברכות הסמוכות שלא לפתוח בברוך זולתי הראשונה אלא כשהן סמוכות לעולם שאין אומ' זו בלא זו. אב"ן. ויש אומ' דחולקים בין גדולים לקטנים, דלקטני' מברכי' אשר יצר ולא נטילת ידים דהא אפי' לעבודה כשר היכא דלא שפשף, כדמוכח ביומא פרק אמ' להם הממונה, אבל בגדולי' מברך על נטילת ידים ואשר יצר דברכת אשר יצר דבר קדושה היא, והיוצא לגדולי' אינו כדי לברכה בלא נטילת ידים, כך שמעתי. אב"ן. וישלוט בייצר הטוב לשם המקרא בקהלת וישלוט בכל עמלי. מעזי פנים במ' שבת א"ר חייא אהנייא ליה צלותיה לר' דלא לשוייה ממזרא.
מצאתי רב יהודה גאון ז"ל, דאמ' במנחות סח בין תפי' לתפי' עבירה היא וחוזר עליה מעורכי המלחמה, היינו בשסח שיחת חולין אבל הפסיק במודים או בקדיש או בקדושה אינו חוזר מעורכי המלחמה אלא חייב לחזור ולברך שתים מפני שכל תפילה ותפילה טעונה שתי ברכות, אקב"ו להניח תפי' ואקב"ו על מצות תפילין, ואם בירכן כאחת עולות לזו ולזו, ואם הפסיקן אפי' בקדושה או באמן יהא שמיה רבה בשלראשונה חוזר ומברך על שלראש שתים, וכן נמי היכא דאין לו אלא תפי' שלראש או שליד כדקיימ' לן דאין מעכבו' זו את זו בין יש לו בין אין לו כשיניח אחת מהן לבד מברך שתים, להניח ועל מצוות, כך מצאתי.
